תאטרון הוא לא רק בידור

הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 5 דקות)

מושגח, נעזב

"לפעמים אני מרגיש מושגח, לפעמים נעזב. כשאני מושגח, יש עלי השגחה פרטית ואלוהים אוהב אותי. כשאני נעזב, אני בתלישות וחושב שהחיים לא בשליטתי, עד כדי סכנה של לצאת מדעתי. נמאס לי להיות משוגע ולהתעסק עם שיגעון. אני בבלבול נפשי גדול ועכשיו אני רוצה ללכת לסדר נפשי נורמלי."

מי שכתב את הדברים הללו, מעולם לא אושפז כ"משוגע", מעולם לא אובחן כ"משוגע", מעולם לא הוגדר ע"י אנשי מקצוע כחולה נפש לפי איזו שהיא אמת מידה. הוא בעל משפחה ומתפקד בסבירות מתקבלת על הדעת. בלי ספק שהוא אדם רגיש וגם מאד יצירתי. אישיות גבולית? אולי. אני מעדיף להתייחס אליו כאל אדם-יוצר על פי ייעודו.

"מושגח" ו"נעזב" הם צורות ביטוי אישיות מאד של הכותב ויחד עם זאת אוניברסליות על פי תפקודן, ובאמת חיינו נמצאים בתנועה מתמדת בין "מושגח" לבין "נעזב". זו חוויה קוטבית בעלת שמות רבים. הם תלויים במקום ובזמן, באורחות חיים, ברוח התקופה. אלו חוויות מהותיות לכל אדם.

פתוח סגור

מה שמשותף לכל החוויות הללו הם שני מצבי יסוד:

האחד הוא מצב תודעה פתוח. הכותב מכנה אותו "מושגח", בבחינת השגחה עליונה פרטית שורה על האדם והוא חש התעלות, אושר או לפחות סיפוק ביחסיו עם עצמו והסביבה. במצב פתוח יש זרימה חופשית של חוויות, מן הפנים החוצה ומן החוץ אל הפנים. יש קשר טוב עם עצמי, עם הסביבה, עם אלוהים. "המושגח", מרגיש אהוב, פתוח אל האהבה ואוהב. הוא מחובר אל העצמי, אל הסביבה החיצונית, הסביבה הפנימית, האלוהים.

המצב השני הוא מצב תודעה סגור, שבו הוא "נעזב" על ידי ההשגחה הפרטית. מצב סגור מוגדר לפעמים כהפרעת נתק מהעצמי. כלומר, האדם חווה תלישות והפרדה בין עצמי לבינו, בין עצמי לבין הסביבה, בין עצמי לבין אלוהים. לפעמים חש עצמו כמו בסרט או בחלום. שחקן אחד אמר לי שבמצב הזה הוא "לא מחובר ברמות!" במצב סגור יש התכנסות והצטמצמות פנימה, חווית קריסה אישית אל תוך תהום ללא תחתית ואז באה החרדה.

תכונת החוויה

חוויה היא תופעה בעלת גבולות ברורים אף אם לא יתמיד ידועים מראש. לכול חוויה יש התחלה, קיום ודעיכה ואז אמורה להופיע חוויה חדשה. לדוגמה: "הייתי שמח ועכשיו מה יהיה?" בתקופת הביניים בין חוויה ידועה שהסתיימה לבין זו שאמורה לבוא אחריה והיא עדיין לא ידועה, ובכן, בתקופה זו מופיעות כל הצרות, שלא נדע.

השגחה

יכולת ההכלה של ההשגחה העליונה, יכולת המאפשרת את חווית ה"מושגח", תלויה באדם ולא בהשגחה. אבל אין אדם יכול להכיל השגחה עליונה ונצחית לנצח. כי לאחר הרף עין קצר או ארוך, הוא הופך לישות חד ממדית ומתאיין, כלומר ולכאורה, נעלם האדם רב הממדים ונותרת אישיות חד ממדית. על מנת לקיים את חייו ויצירתו, על האדם היוצר לקבל על עצמו את גורלו האוניברסלי כמי שנע בין נעזב לבין מושגח, בין מפורק לבין מחובר, בין סגור לפתוח.

ועל כן, מתוך מודעות אישית, מתוך החלטה ובחירה אישית, הוא חייב לקבל על עצמו את הנפילה המודעת לתהומות של ייאוש, מתוך ידיעה מוצקה שבקרוב הוא עומד לעלות מן התהום ולהיות שוב מושגח.

כאשר אנו חווים את קריסתו של ה"נעזב", רצוי לעשות פעולות אלו כדי להקל על הסבל:

א. "לשוחח עם הקריסה". לקיים דיאלוג פנימי עם מצב הקריסה כאילו היה ישות נפרדת ממני, דמות לעצמה. לתאר אותה במילים. חווית קריסה היא קודם לכול חוויה חושית לא מילולית. המלים מכניסות את החוויה לתוך קופסה שבה קל יותר לנהל אותה.

ב. להכריז בפני עצמנו: "הקריסה הזאת היא זמנית! בקרוב אני אקום ממנה בכוחות מחודשים, בריא ומאושר". כל אחד בוחר את הניסוח האישי, האינטימי, הדיסקרטי המתאים לו/ה.

ג. לקבוע מועד שבו תסתיים חווית הקריסה ותחל הצמיחה מחדש: "החוויה הקשה הזאת תסיים בעוד שעה!" (או בעוד שעתיים, יום, יומיים או בכל מועד שבוחרים בו). זוהי בחירה אישית ויכולה להיות שרירותית ודמיונית. מה שקובע את תקפותה היא הבחירה שלנו לכשעצמה. הבחירה במועד שבו מסתיימת חוויית הקריסה מקנה שליטה על החוויה. אם נסתיימה החוויה קודם לכן – מה טוב! עדיין לא נסתיימה? נוקבים במועד חדש...

ואילו חוויית "המושגח", האהוב, האוהב, הרי היא אינה מצריכה שום טיפול. מניחים לה להתקיים וחווים אותה במלואה.

שלכם באהבה,
אמיר