הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


בתצלום הקומוניסטי המקובץ של כל הילדות בפנימייה, הילדה היחידה שאוחזת בבובה היא לילה, הקטנה שבחבורה. סצנה זאת תמיד התערבבה לאיה עם סצנת קבלתה של לילי בפנימייה לנערות באחד מספרי הנעורים שלה, "הסרבנית" מאת אמי רודן.

מה את אוהבת לאכול? שואלת העלמה מ. את לילי הקטנה, שנשלחה משום מה לפנימייה של נערות מבוגרות

"שניצל וצ'יפס" היא עונה, או פודינג, או גלידה.

העלמה מ. נכנסת לדבריה לזכר התפריט היומי  "אבל צלי עם תפוחי אדמה בוודאי תאכלי ברצון!"

לא! קוטעת אותה לילי נחרצות בקול צלול. "אבל נקניקיות עם כרוב חמוץ אני טורפת".  ולמראה גומות לחייה השובבות, כולן צוחקות.

 

הסצנה הבדויה הזאת התרחשה בגרמניה של הרייך הראשון, הסצנה ה"אמיתית", שהונצחה למען המפלגה הקומוניסטית, בפולין שלאחר נפילת הרייך השלישי הארור. ובכל זאת, מה שקרה ללילי הגרמנייה החייכנית, חזר וקרה ללילה, הפולנייה המתוקה, הקטנה שבחבורה, שכל בית ההבראה התחרה על חיוכיה. איה לא זכרה אם היה לה קשר אתה, רק זכרה את הצלחתה החברתית, ילדים וכלבים תמיד גנבו את ההצגה! והבובה? רק לילה קבלה אותה למשחק ולצילום.

 

גם ביסודי הייתה אחת קטנה, איה כמעט בטוחה שגם לה קראו לילי, לילי ממוסד "אגומים". לא קטנה בגילה, כי אם בצורתה, כמו ילדה קטנה, שערה בקבוקים, גומות חן ונקודות חן על פניה ואותה אדנותיות בוטחת מגלקסיה אחרת, ממנה הגיעה גם רוזטה בשישית.

 

עולה חדשה קטנה, ברונטית נאה, שעיניה כחולות, נמשים לא נראים מעטרים את אפה, שאי אפשר ללמוד עליו את לוח הכפל, אף שהיא עצמה הצטיינה באותה מלאכה. לא רק כפל, גם פונקציות ושאר קרציות, והוצבה בריאלית עם כל חכמים, ששמץ מהם גם היו חתיכים. את איה שהייתה חברתה הישראלית הראשונה, לא יכלה כבר לראות עקב כל הג'ברים שהקיפוה.

 

למה נזכרתי בהן? חשבה איה. בגלל התמונה בה נראית לילי הקטנה יושבת על כיסא מוגבה, כס מלכותה, אוחזת בבובה היקרה, חייכה איה, נזכרת בבובותיה. רק שתיים מתוכן ליוו אותה לארץ ישראל ומלוות אותה עד כה: בובת התינוקת מגבס, שסוגרת ופותחת עיניים ואומרת אימא, שאיה חשבה שהיא תינוק, למרות מלבושיה הוורודים, שנהגה לאוורר אותם ולהלבישם לה לעיתים קרובות ובובת הרקדנית המוקפדת, עם תלתלים כהים, גרביים, נעליים ושמלה עומדת, כן היה גם סרט תכלת בשערה החום, קשור בלולאת פרפר, ברבי של שנות החמישים.

 

איה לא זכרה אם הברבי דיברה או לא, היא רק זכרה שמכרו אותה בארץ בעשר לירות ישראליות, למגינת לבה. אחר כך התנחמה בתינוק הגבס, גם לאחר שראתה איך יוצאים מצווארו דולרים ירוקים. עד היום היא לא יודעת כמה דולרים הבריחה בלי ידיעתה מפולין, דרך אוסטריה לארצה החדשה. כל הדרך החזיקה אותה, טיפלה בה, שיחקה אתה ולא ידעה מה בא אל קרבנה. איך השגיחו עליה בלא ידיעתה עת ניצלו את תמימותה.

 

לפחות לא מכרו אותה. חושבת איה, אולי הייתה משומשת מדי, או אולי חששו שתלשין על הדולרים לכל השכנים אם יגעו באוצרה. סופה של בובת הגבס היה מר. כנראה נפלה בנסיבות נשכחות ונשברה. איה זוכרת עד היום את החור שנפער בראש הגבס שלה ואת עיניה מבפנים. את הבובות הבאות פגשה איה אצל בנותיה ונכדיה, אך זה לא היה כל כך מרגש. עד היום זכורה קופסת הקרטון הגדולה של תינוק הגבס וריגוש עולה ומתפשט בגופה ובנפשה.

 

(איה רבין)

לאיגרת השבועית של 2010 . 11 . 11