אל:
חברי בת"י
כל אחד מאיתנו הבמאים מודע לכוחה ומשמעותה של ביקורת הנכתבת אודות הצגה שלו.
איגוד הבמאים העלה בתחילת כהונתו את נושא האתיקה ביחסי עבודה בין במאים לבין עצמם ובינם לבין התיאטראות והשחקנים.
בימים האחרונים מתחולל דיון סביב ביקורת עיתונאית שנכתבה על הצגתו של הבמאי אייל וייזר בידי המבקר מיכאל הנדלזלץ.
בעקבות הביקורת ונושא אתיקה ויחסי במאי-מבקר וכחלק מהדיון האם בכלל ראויים להיות כללי אתיקה בעניין או שהחירות נתונה לכתיבה חופשית כביקורת שהיא אומנות בפני עצמה
מובא בפניכם מכתבו של הבמאי אייל וייזר חבר האיגוד.
בהמשך עתיד להתקיים יום עיון בנושא האתיקה
אתם מוזמנים להגיב
וועד מנהל
איגוד בת"י
במאי התיאטרון בישראל
--------------
אייל וייזר:
ביום חמישי, 28/10 פורסמה, מה שאמורה הייתה להיות, ביקורת של הנדלזלץ, על ההצגה "הוקי פוקי" שכתבתי וביימתי וזה תוכנה:
"'הוקי פוקי' בתמונע: קטסטרופה אמנותית
ההצגה של אייל וייזר מנסה להיות פרודיה על חייו של איש תיאטרון, אך מדגישה בעיקר את הגסות העילגת של יוצרה.
"זו הפעם השנייה שאני רואה עבודה של אייל וייזר בתיאטרון תמונע. ראיתי את הצגתו "אייכה?" ואם זכרוני אינו מטעה אותי, התכנייה השאירה רושם שהכותב והבמאי הושפע מחנוך לוין (מינוס הכישרון). יכול להיות שהערתי משהו על ההצגה ועל חסרונות עושיה. זו נקודת מוצא של ההצגה הזו, שמוגשת לקהל שלא חושד במאומה שזהו פרויקט בעבודה. הם מארחים, כביכול, נציגים של המכון הגרמני, כי הם מקווים שיזמינו אותם לברלין.
ההצגה היא על מחזאי שהשוו אותו לחנוך לוין, אבל מאז הוא לא הגשים את ההבטחה. הוא נשוי לשחקנית, אבל לא מאמין בכישרונה, ושניהם הולכים לטיפול זוגי. למטפלת יש רומן סודי עם התמונה של היטלר בחדר שלה. המחזאי כותב מחזה על יחסיו עם אשתו, אבל רוצה שלמחזה יהיה רקע פוליטי, ומלהק לתפקיד אשתו שחקנית ערביה. הוא חושב שהיא מדוכאת בגלל הכיבוש, אבל היא גם מורה לבלט ואביה פרופסור לספרות, והיא לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. ויש עוד ליצנית לילדים שהילדים מתעללים בה ונכה בכסא גלגלים שמחפשת דייט.
אני מניח שאדם מוכשר יכול לכתוב על זה מחזה. אבל אדם שנעדר יכולות, המנסה לכתוב פרודיה על חוסר היכולת שלו, הופך את כל הבליל הזה למשהו מקומם בחוסר הטעם שבו, ובגסות העילגת של הכתיבה והעשייה.
דריה אברם, אביטל אדר, יונתן בר אור, נעמי גולדשטיין, ענת גת, יפעת ישראלי, וגלעד פרידמן הם אנשים צעירים, שכנראה אוהבים תיאטרון. חבל שמבזים את היכולות שלהם על דבר עלוב, מעליב וארוך כאורך הגלות (אבל הרבה פחות משעשע ממנה). וזה בעצם כל מה שאפשר להגיד על ההצגה. לכאורה, אם מדובר במסגרת פרינג', אתה מצווה להיות נדיב, ולכבד את האנשים על מה שהם עשו. בשביל זה יש פרינג'. אבל כשאני רואה דבר שכל כך חסר ביקורת עצמית, כל כך עלוב ומעליב, אני מתגעגע לאיזה רודן אמנותי, אפילו עם טעם מיושן, אבל לפחות עם אילו קני מידה כלשהם מקצועיים של מה מותר להראות לקהל ומה לא".
"הוקי פוקי" רצה בתיאטרון תמונע קרוב לחצי שנה ועד היום קצרה שבחים רבים. מצורפים לינקים לביקורות ו"לידים" מתוך אתר הבמה וטיים אאוט תל אביב. תוכלו גם למצוא ברשת התייחסויות רבות ומעמיקות אחרות. אתר הבמה: http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?ArticleId=11652&Subj=1&Area=1
"אייל וייזר וצוות מצוין הופכים סיפורים כואבים נפרדים לקומדיה שחורה אחת".
טיים אאוט: http://2nd-ops.com/maratp/?p=529
"בעידן שבו המחזה הכתוב הולך ומאבד מהרלוונטיות שלו, וייזר מצליח לנפק טקסט דרמטי משכנע, רהוט ובנוי היטב. שיש בו לא מעט הברקות".
תהיה הביקורת חיובית או שלילית, אני מבקש אתכם לתת את הדעת אופן מתן הביקורת והדרך ולשאול שאלות הנוגעות לאחריות המוטלת על כתפיו של המבקר.
קודם לכן ברצוני להעמיד על דיוקם מספר פרטים ולהגיב לביקורת הלא מנומקת שמתח הנדלזלץ על ההצגה:
"הוקי פוקי" היא ההצגה השלישית שלי, אותה מסקר הנדלזלץ, קדמו לה "שופרא" (שאותה כתבתי וביים אלון כהן ועליה כתב הנדלזלץ בין היתר; "שעה משעשעת עם שישה (המחזאי והבמאי וארבעת השחקנים) אנשים מוכשרים" ו"איכה?" ולא כפי שצוין. בביקורת הנוכחית טעה עוד הנדלזלץ לחשוב שדבריו על ההצגה "איכה?" מהווים נקודת מוצא למחזה הנוכחי בעוד שהביקורת המצוטטת מספר פעמים במהלך המחזה נכתבה בכלל על ידי שרית פוקס, מבקרת התיאטרון של עיתון מעריב על ההצגה "ותו לא" (הביקורת במלואה מצורפת כקובץ נפרד).
"אידיוטים מבריקים
ההצגה הסאטירית "ותו לא" בתיאטרון תמונע היא קפיצת כישרון אדירה, כמו אגרוף בפנים.
הכפירה האדישה הזאת, התעמלות הרשע הווירטואוזית של הסאטירה "ותו לא" בתיאטרון תמונע, היא קפיצת כישרון גדולה, ניתור מרהיב למרחקי הציניות והניהיליזם. וכל זה מאפשר לראות באייל וייזר, הכותב, כדור הבא, הממשיך את חנוך לוין ונפרד ממנו בבת אחת. כי לוין היה יוצר אופטימי, בן לדור אידיאולוגי שהאמין בתיקון, ואילו וייזר משקף בדיוק מחריד קטסטרופה נפשית משוללת אמונה...
ייתכן כי התפיסה לאורה נכתבה הביקורת של הנדלזלץ כאילו הוא או משהו מדבריו הם חלק מנושא ההצגה היא הסיבה לזלזול שהפגין בבואו לסקר אותה. ככותב וכבמאי בתיאטרון הפרינג' בישראל אני רואה חשיבות עמוקה בעשיית תיאטרון ביקורתי המעלה שאלות קריטיות בנוגע לחברה הישראלית, במקרה של "הוקי פוקי" גם ביקורת על הסטגנציה הקיימת בעולם התיאטרון. אני משער שתכנים קשים כמו אלו המוצגים ב"הוקי פוקי" טיפול מקאברי בנכות, בזיכרון השואה ובפולחן חנוך לוין המסרס, הם אלו שפגעו באופן כל כך ישיר בהנדלזלץ והשכיחו ממנו את האחריות המקצועית המוטלת עליו כמבקר.
השאלה המתבקשת, בהשוואה לפעם האחרונה שהנדלזלץ ביקר את ההצגה "איכה?", שאליה גם הגיב באימפולסיביות ובחוסר מקצועית ורק לאחר מכן נימק את עצמו בטור המשך, במה שנראה כראשיתו של דיון ביקורתי רלוונטי, היא – מדוע לא יכול היה הנדלזלץ לייצר טור מנומק מלכתחילה?
לזכותו של הנדלזלץ ייאמר כי אופי דבריו חושף בדיוק את הגישה שנגדה יוצאת ההצגה. תפיסות מחשבה פאשיסטיות של אדם המחזיק בעמדה חשוכה אך מתקשה להבין שניסיון השנים לאו דווקא מקנה את האפשרות להתנהל ללא פיקוח, ללא גבולות וללא קודים מוסריים ומקצועיים. למי שצפה בהצגה עשויה להיראות הביקורת הנוכחית על "הוקי פוקי" כמו המשך טבעי ומתבקש לעליבות הפרדיגמות המיושנות והמזדקנות שעליהן בדיוק קורא המחזה תיגר.
כחבר באיגוד הבימאים אני רואה לנכון לעלות לדיון דחוף סוגיות אלו:
1. הגדרת תפקידו ואחריותו של מבקר התיאטרון; איפה עובר הקו שבין ביקורת להכפשה והגדרת הגבול שבין כתיבה אישית לבין שיפוט וניתוח המתבצע בכלים מקצועיים?
2. שמירה על זכויות בימאי האיגוד בכל הנוגע ללשון הרע והוצאת דיבה.
3. התייחסות לפרינג' כפלטפורמה ראויה ומקצועית לא פחות מבמות המיין-סטרים והבנה עמוקה של הכלים האומנותיים (דלות החומר) שהפרינג' מתוך בחירה מנהל איתם דיאלוג.
ובאופן ספציפי למקרה שלי:
4. פניה ישירה של האיגוד להנדלזלץ ולעיתון "הארץ" בבקשה לכתיבת ופרסום מכתב התנצלות, דרישה להסרת הביקורת באופן מידי מהרשת והבטחה שלא תיכתב ביקורת המשך נוספת שתוסיף פשע על חטא.
אני מזמין את כל חברי איגוד הבימאים לצפות בהצגה הבאה של "הוקי פוקי" שתתקיים ביום שלישי ה-16/11 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע ולהיווכח בעצמם על טיבה. כמו כן בהצגות הקרובות ננהל לאחר ההצגה דיונים פתוחים העוסקים בביקורת תיאטרון והסוגיה של הנדלזלץ, כמבקר תיאטרון ששוב ושוב חורג מתפקידו, תעלה על הפרק.
בסוף הביקורת הנוכחית כותב הנדלזלץ "אני מתגעגע לאיזה רודן אמנותי, אפילו עם טעם מיושן, אבל לפחות עם אילו קני מידה כלשהם מקצועיים של מה מותר להראות לקהל ומה לא" אמירה זו מציפה אצלי את השאלה: האם היום יותר מתמיד, בישראל בכלל ובתיאטרון הישראלי בפרט, לא מאסנו כבר ברודנים שחשיבותם העצמית מסתירה מהם את רצונו האמיתי של הקהל?
אייל וייזר
054-7003333
