הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 3:30 דקות)

 

ענקים וגמדים

או:

"כל אחד הוא אור קטן..." (באנו חושך לגרש, מילים: שרה לוי תנאי. לחן: עמנואל עמירן),

או:

"אם ראשונים בני מלאכים..." (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ב, עמוד ב': אם ראשונים בני מלאכים, אנחנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים).

 

"אם ראשונים בני מלאכים, אנחנו בני אנשים". דיבר קלאסי, ידוע ברבים, מקובל וחביב ועל כן הוא הופך להיות מובן מאליו.

בהיות הדיבר הזה מובן מאליו, הוא חשוד מראש ודורש בדיקה מחדש, לפחות כמו האמירה על כך שאנחנו קטנים ועלובי נפש ולזכותנו יאמר רק שאנו מטפסים ועולים על גבם של ענקים ובעוד אנו עומדים שם, יש באפשרותנו לראות למרחוק, אבל רק בזכותם של ענקי הדורות שקדמו לנו.

הרי גם זו אמירה מובנת מאליה ועל כן חשודה.

 

האמת עשויה להיות פשוטה ורצוי שתהיה. היסטוריונים ובעלי מידע אחרים המעידים על העבר, מגלים לנו שבדרך כלל, ענקי העבר כלל לא היו ענקים. הם היו גמדי נפש גמורים, לפחות כמונו ואף אם לא היו עלובי נפש, ולטובתם ולטובתנו ראוי לומר שהיו לפחות ברי לבב, הרי שהיו אנשים קטנים שזכו לעשות מעשים גדולים. על כן עמדו זה על גבו של זה עד שנראו כאיש אחד ענק ואנחנו על גבם נראים לעצמנו כגמדים על גבו של איש אחד ענק.

 

זה הדבר שראוי לנו לתת את הדעת עליו. הוא עשוי להיות נושק לענווה, שכל כך חסרה לנו היום. אנחנו גמדים, הם גמדים וכולנו בני אדם הראויים למעט חסד. מדוע אם כן, אנו נדרשים לסיפור אודות ענקי העבר? משום שגם אנחנו גמדי נפש שלפעמים עושים מעשים גדולים ואז אנו זקוקים לאסמכתא, לחיזוק, למקור תוקף, מצד גמדי העבר הנחשבים בעיני ההמונים כענקים, על מנת שההמונים יאמינו לנו ויקבלו את דברינו, אמן.

 

סיפור לחנוכה שמסתובב עכשיו ברשת:

בודהה והאור הקטן

 

בודהה בא אל הר גבוה לשאת דרשה. קהל רב המתין לשמוע את דבריו. הלילה כבר ירד וחושך כיסה על הכול. הנאספים הביאו מבעוד מועד מנורות שמן לכבוד המורה והדליקו אותן. והייתה ביניהם תחרות לא רשמית ומבלי שיאמרו על כך מילה, על התואר של בעל המנורה המפוארת ביותר. היו שם מנורות גדולות מאד, עשירות למראה, מעוצבות בעיצובים מופלאים והן הפיצו אור רב.

אל המקום הגיעה גם אישה זקנה אחת שנשאה מנורה קטנה מאד. היא באה לשמוע את דבריו של בודהה בתקווה לזכות בגלגול טוב יותר בחיים הבאים. כל ימיה הייתה האישה ענייה מרודה. היא עבדה בעבודות קשות והשתכרה שכר דל. היא יכלה להרשות לעצמה להביא רק מנורת שמן קטנה. היא הניחה את מנורתה בין המנורות האחרות, המפוארות והגדולות ובעודה עושה זאת הביטו בה האנשים סביב בזלזול.

בודהה החל לשאת את דבריו וההמון הקשיב. לפתע נשמע רעם במרחק, ברק הבריק וסערה גדולה פרצה. רוח גדולה וקרה נשבה והמנורות כבו. סביב שררה אפלה. ואז הבחינו האנשים במקור אור זעיר מתנוצץ בינות למנורות הכבויות. זו הייתה מנורתה הקטנה של האישה הזקנה. היא היחידה ששרדה את הרוח הגדולה.

ואז קם בודהה וירד מן ההר, נטל את המנורה הקטנה, הושיט את אורה הזעיר אל הפתילות הארוכות של המנורות הגדולות והמפוארות והדליק אותן. אחר כך אמר: "כל עוד נותר אור אחד קטן, אפשר להדליק אור גדול והאור הקטן לא יחסר ממנו כלל. כשחולקים את האושר עם הזולת, הוא לעולם אינו פוחת".

 

שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 12 . 10