יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(משך קריאה משוער: 9 דקות)

 

(יום עיון: "מדברים רואים פרינג'," יום ד', 23.12.2015, 16:00, צוותא תל אביב. יוזמת היום: גלית ברסקי. פאנל בנושא ערכיות וחשיבות תיאטרון הפרינג'. מנחה: דביר בנדק. משתתפים: אמיר אוריין, נטלי צוקרמן, ד"ר דרור הררי, יעל רונן, איציק ג'ולי.

השורות הבאות הן הרהור בנושא)

 

האם הפרינג' בארץ מגשים את היעוד שלו? נראה שהוא מגשים יעוד כלשהו או לפחות צורך כלשהו, שהרי הוא ממשיך להתקיים. אם כן, מה הייעוד שהוא מגשים?

 

הנחת יסוד:
בנשימה אחת: חובתו של כל שלטון לתמוך ביוצרים וחובתו של כל יוצר להחליט מה הוא רוצה להיות: בדרן המשמר סדר קיים או אמן מהפכן. בטווח שבין זה לזה, בין בדרן לאמן, נמצא הדיון הזה.

 

יש בארץ קבוצה של יוצרים שהשלטון המרכזי הסכים להגדיר אותם כ"פרינג'" והם עצמם מגדירים את עצמם "פרינג'" ולכאורה לאף אחד אין זכות להכחיש זאת. כי "פרינג'" זוהי הגדרה אוטונומית שלהם. אבל פרינג' בישראל הוא רק שם סתמי לגוף שדורש וגם מקבל אתנן זונה מהשלטון המרכזי וגם מהשלטון המקומי, כדי לשמור על השקט התרבותי, כדי לשמור על הסדר התרבותי הקיים ולא לעשות מהפכות. ובכן, הם הגדירו את עצמם פרינג', אז מה?! הם פרינג'? על פי ההגדרה הקלאסית הם לא. בדיוק כמו שהשלטון הישראלי מגדיר את ישראל "יהודית ודמוקרטית", אז מה? היא דמוקרטית? לא. ואם היא יהודית, אז היהדות שלה היא פחד אלוהים! ובכן, נקבע השם. אבל מהו פרינג'?

 

פרינג' וקצה

ע"פ ויקיפדיה, פרינג' הוא תיאטרון שוליים וזו טעות עממית נפוצה או לפחות הטיה של המציאות. בחברה שלנו שאין לה גבולות ברורים, קשה לקבוע מהו מרכז ומהו שוליים. מנקודת המקום שבו אני נמצא, הבימה היא עבורי היא שוליים והפרינג' מרכז. אבל פרינג' הוא תאטרון שוליים רק אם הפרינג' הזה שייך לזרם המרכזי. אבל פרינג' במקור הוא ישות המהלכת על הקָצֶה. יש פרינג' ויש קצה.

 

פרינג', או בלשון אחרת: פרנזים, גדילים שהם קישוט שמעטר את השוליים של בגדים ושטיחים. שוליים אלה הם בדרך כלל צבעוניים יותר, מרתקים יותר ממרכז הבגד, שהוא בדרך כלל משעמם. הפרינג' יוצר דיאלוג של הסכמה עם מרכז הבגד או עם מרכז התרבות. אבל הוא לא עושה מהפכות. אומר הפרנז לבגד: אין לי ויכוח אתך. אתה ואני גוף אחד בסבבה. הפרנזים משלימים את מרכז הבגד, מזדהים אתו ויוצרים מרקם אחד שאין בו קונפליקט ואין בו הפתעה או חידוש לבד מבחירת הדוגמא והצבע. אין התפתחות. כל אלה הם משל לתיאטרון פרינג'.

ויש הקצה, הפרינג' הקלאסי. והוא סיפור אחר. הוא זה שבגללו תרבות ממשיכה לצמוח ולהתפתח. בזכותו התרבות חיה.

 

פרינג' ואדינבורו

בשנת 1947התקיים באדינבורו שבסקוטלנד פסטיבל מרכזי, שמנמן, ממלכתי ומשעמם כמו תאטרון לאומי. באו יוצרים עצמאיים ושכרו חדרים בפאבים ובמסעדות של אדינבורו והציגו תאטרון אלטרנטיבי, ממריד ומעורר. כך נולד הפרינג' המודרני. מה היה לפני זה? הליצן שוטה החצר, היחיד שהיה יכול לבעוט בישבנו של המלך מבלי שיערפו א ראשו. האם יש היום בישראל תיאטרון שיעז לבעוט בישבנו של ראש הממשלה? תמהני. לא. אני לא תמה. פשוט אין.

פרינג' שהוא קצה. הוא תיאטרון אנטי ממסדי. איזה מהם בישראל הוא כזה?

 

אנחנו חיים במדינה שמנוהלת על ידי קפיטליסטים מנוונים ויש לה צבא כובש שמבצע פשעים כנגד האנושות, במצב הזה הייתה צריכה לקום אמנות שתוקיע את הפשעים הללו ותשנה מציאות. כן, אומנות משנה מציאות ומי שחושב אחרת, ייטיב לעשות אם יבדוק את עצמו. אולי הוא עבר שטיפת מוח קפיטליסטית.

 

אבל במקום תאטרון אופוזיציוני מהפכני, יש לנו תאטרון בינוני, ללא עמוד שדרה, פוחד מהצל של עצמו. הפרינג' שנועד להוקיע את תרבות הכיבוש, הוא למעשה, משת"פ של שלטון הכיבוש. רק כדי ליהנות מן הספק אומר שכך הם רוב האירועים ולא כולם. בזה אני חוטא לאמת אבל מרגיע את זעמם של יוצרים אחדים.

 

תאטרון שפעם בחמש שנים קם על הרגליים האחוריות וצועק שהוא לא מוכן להמשיך ככה ורגע אחר כך יורד על הברכיים ומתחנן לתמיכה של שלטון שהוא דיקטטורי קפיטליסטי, זהו תאטרון שמבחינה חברתית הוא חסר ערך.

תאטרון שאין לו אמון ביכולת שלו לשנות את המציאות, הוא בידור זניח.

תאטרון שדואג רק להישרדות של עצמו והוא רק שורד,

שאיבד את הצפון שלו ואת המצפון שלו,

שהוא פסימי ביחס לעצמו ולמציאות סביב לו, אין לו זכות קיום.

 

פרינג' ובית כנסת

לא רחוק מהבית שבו אני גר יש בית כנסת. של חב"ד כמובן, אלא מה? בית כנסת מפואר, מכוסה שיש ומלא בנברשות ארמון ורסאי סטייל, וגדר חיצונית צבועה זהב. הביטו בבתי הכנסת המפוארים שלנו והביטו בתיאטרונים שלנו, שאפילו המפוארים שבתאטרונים שלנו, נושבת בהם רוח צינה וקור אורבני. הביטו במִתְקְני הפרינג' שלנו. הם מִתְּקנים, מחזות ריכוז למיעוטים תרבותיים.

 

אבל באמת שזה בסדר שתאטרון יתקיים באולם עני. יש בזה קסם והבטחה ליושרה כלשהי. אני בעד תאטרוני חדר והלוואי שאלף חדרים יפרחו בארץ האומללה הזאת.

אבל המראה העלוב והקר של האורבניות הברוטליסטית של התאטרונים היא מראה המשקפת את הקור והאדישות והטמטום של התכנים המועלים בתוך המתקנים הללו. לפחות רוב אלו שראיתי.

 

ברגע שבו מפיקת טלוויזיה אמרה לי שהיא מעריצה מגישה מסוימת בגלל התוקפנות שלה, הבנתי שאין לי עוד מקום בטלוויזיה. ברגע שבו תלמידת משחק אמרה לי שהיא לא מעוניינת בתכנים אלא בצורות, הבנתי שהיא מכוונת לדעת גדולים ושאין לי מקום בתאטרון הזה.

 

מה כן?

הפרינג', או בעברית הקצה, הוא בעיני, ולא רק בעיני ואני מכוון לדעת גדולים,

הפרינג' המקורי הוא גוף עצמאי ועוכר שלווה,

הוא מערער על הסדר הקיים,

הוא מחדש בצורה או בתוכן,

הוא לא מבקש את הזדהות הקהל. הוא מבקש ליצור דיאלוג עם הקהל. הוא מביא אל הקהל שלו תזה משלו והקהל בא אליו עם אנטי תזה משלו וכך נוצר דיאלוג בין יצירה לקהל, לא על דרך ההזדהות אלא על דרך השיח המהפכני. כשאני אומר היום מהפכני, אנשים הופכים דף ונמלטים למקום אחר.

והיום אל מול קהל קנאי-לאומני, התאטרון הזה שואף לתיקון, שואף לעולם אנושי, סובלני, פתוח.

 

תאטרון פרינג' אמנותי לא מקבל כסף מהשלטון המרכזי ובעיקר לא מקבל כסף משלטון מרכזי דכאני שיירשם בהיסטוריה לדיראון עולם.

 

ברגע שבו הפרינג' פנה אל השלטון בבקשה שיתמוך בו, הוא איבד את קולו המקורי. זה הקול של האמנות האופוזיציונית, עוכרת השלווה, המציגה תמונה אלטרנטיבית ומקיימת דיאלוג ממשי עם הקהל. ברגע שנכנסתם אל שורת התמיכות, שורת האתנן, של שררת התרבות, הזאת או האחרת, קבעתם את דמותכם כמשרתי השלטון המרכזי. עכשיו אתם עבדים של השיטה. אם עבדים, אז לפחות שישתלם. תהיו זונות יקרות. אבל גם האתנן הוא עלוב.

 

אי אפשר בלי צנזורה

הצנזורה היא קרצייה עקשנית שנדבקת לכול פרובוקציה לגיטימית.

בעבודה החדשה של תאטרון קליפה "מתקן 27", בבית העיר ברחוב ביאליק בתל אביב, יש ניסיון לממש את ההבטחה להיות בוטה, מאתגר ומעורר. כאן היוצרים מקבלים תמיכה כלשהי מהשלטונות ומממשים את זכותם הלגיטימית לנשוך את היד התומכת בהם גם אם הנשיכה לא ממוקדת, לפחות כאן יש רצון טוב. לכו לראות את האירוע. תאהבו או לא, הוא מבטיח לרענן מעט מושגי מפתח.

מיכל קציר, בוגרת החדר, ב"מתקן 27":

שלכם באהבה,
אמיר