הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2015 . 12 . 24

-------

לימודי משחק ובימוי

קורסים שנתיים מרוכזים

בתאטרון החדר

טל': 03-5171818

מידע נוסף כאן

ייעוץ אישי חסוי ליוצרים:

052-340-1478

-------

-------

אי. וי. כן או אי. וי. לא

מוצ"ש, 30.1.2015, בשעה 20:00

-------

המליאה

יום ו', 25.12.2015, בשעה 16:00

פגישה דו-שבועית נינוחה

(המליאה)

-------

היטלר, הנוסע הסמוי, נו-אקסיט, המשרתים

בקרוב הם חוזרים

-------


באיגרת זו:

•   יוצרים בחדר: גניה
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: האם הפרינג' בארץ מגשים את היעוד שלו?
•   פרשת השבוע: ויחי
•   קליפ: Mushup
•   אודישנים דרושים: להיכנס לרגע
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: סיכה בבלון

נועה מנדלסון סטבינסקי, במסגרת לימודיה בקבוצת המשחק של תאטרון החדר, מבצעת מונולוג של חנוך לוין "שני גברים נכלמים ואישה עצבנית". ידוע יותר בשם "גניה, המלח". על ידה גבר נבוך אחד: הלל ספיר.


קישור קבוע

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(משך קריאה משוער: 9 דקות)

 

(יום עיון: "מדברים רואים פרינג'," יום ד', 23.12.2015, 16:00, צוותא תל אביב. יוזמת היום: גלית ברסקי. פאנל בנושא ערכיות וחשיבות תיאטרון הפרינג'. מנחה: דביר בנדק. משתתפים: אמיר אוריין, נטלי צוקרמן, ד"ר דרור הררי, יעל רונן, איציק ג'ולי.

השורות הבאות הן הרהור בנושא)

 

האם הפרינג' בארץ מגשים את היעוד שלו? נראה שהוא מגשים יעוד כלשהו או לפחות צורך כלשהו, שהרי הוא ממשיך להתקיים. אם כן, מה הייעוד שהוא מגשים?

 

הנחת יסוד:
בנשימה אחת: חובתו של כל שלטון לתמוך ביוצרים וחובתו של כל יוצר להחליט מה הוא רוצה להיות: בדרן המשמר סדר קיים או אמן מהפכן. בטווח שבין זה לזה, בין בדרן לאמן, נמצא הדיון הזה.

 

יש בארץ קבוצה של יוצרים שהשלטון המרכזי הסכים להגדיר אותם כ"פרינג'" והם עצמם מגדירים את עצמם "פרינג'" ולכאורה לאף אחד אין זכות להכחיש זאת. כי "פרינג'" זוהי הגדרה אוטונומית שלהם. אבל פרינג' בישראל הוא רק שם סתמי לגוף שדורש וגם מקבל אתנן זונה מהשלטון המרכזי וגם מהשלטון המקומי, כדי לשמור על השקט התרבותי, כדי לשמור על הסדר התרבותי הקיים ולא לעשות מהפכות. ובכן, הם הגדירו את עצמם פרינג', אז מה?! הם פרינג'? על פי ההגדרה הקלאסית הם לא. בדיוק כמו שהשלטון הישראלי מגדיר את ישראל "יהודית ודמוקרטית", אז מה? היא דמוקרטית? לא. ואם היא יהודית, אז היהדות שלה היא פחד אלוהים! ובכן, נקבע השם. אבל מהו פרינג'?

 

פרינג' וקצה

ע"פ ויקיפדיה, פרינג' הוא תיאטרון שוליים וזו טעות עממית נפוצה או לפחות הטיה של המציאות. בחברה שלנו שאין לה גבולות ברורים, קשה לקבוע מהו מרכז ומהו שוליים. מנקודת המקום שבו אני נמצא, הבימה היא עבורי היא שוליים והפרינג' מרכז. אבל פרינג' הוא תאטרון שוליים רק אם הפרינג' הזה שייך לזרם המרכזי. אבל פרינג' במקור הוא ישות המהלכת על הקָצֶה. יש פרינג' ויש קצה.

 

פרינג', או בלשון אחרת: פרנזים, גדילים שהם קישוט שמעטר את השוליים של בגדים ושטיחים. שוליים אלה הם בדרך כלל צבעוניים יותר, מרתקים יותר ממרכז הבגד, שהוא בדרך כלל משעמם. הפרינג' יוצר דיאלוג של הסכמה עם מרכז הבגד או עם מרכז התרבות. אבל הוא לא עושה מהפכות. אומר הפרנז לבגד: אין לי ויכוח אתך. אתה ואני גוף אחד בסבבה. הפרנזים משלימים את מרכז הבגד, מזדהים אתו ויוצרים מרקם אחד שאין בו קונפליקט ואין בו הפתעה או חידוש לבד מבחירת הדוגמא והצבע. אין התפתחות. כל אלה הם משל לתיאטרון פרינג'.

ויש הקצה, הפרינג' הקלאסי. והוא סיפור אחר. הוא זה שבגללו תרבות ממשיכה לצמוח ולהתפתח. בזכותו התרבות חיה.

 

פרינג' ואדינבורו

בשנת 1947התקיים באדינבורו שבסקוטלנד פסטיבל מרכזי, שמנמן, ממלכתי ומשעמם כמו תאטרון לאומי. באו יוצרים עצמאיים ושכרו חדרים בפאבים ובמסעדות של אדינבורו והציגו תאטרון אלטרנטיבי, ממריד ומעורר. כך נולד הפרינג' המודרני. מה היה לפני זה? הליצן שוטה החצר, היחיד שהיה יכול לבעוט בישבנו של המלך מבלי שיערפו א ראשו. האם יש היום בישראל תיאטרון שיעז לבעוט בישבנו של ראש הממשלה? תמהני. לא. אני לא תמה. פשוט אין.

פרינג' שהוא קצה. הוא תיאטרון אנטי ממסדי. איזה מהם בישראל הוא כזה?

 

אנחנו חיים במדינה שמנוהלת על ידי קפיטליסטים מנוונים ויש לה צבא כובש שמבצע פשעים כנגד האנושות, במצב הזה הייתה צריכה לקום אמנות שתוקיע את הפשעים הללו ותשנה מציאות. כן, אומנות משנה מציאות ומי שחושב אחרת, ייטיב לעשות אם יבדוק את עצמו. אולי הוא עבר שטיפת מוח קפיטליסטית.

 

אבל במקום תאטרון אופוזיציוני מהפכני, יש לנו תאטרון בינוני, ללא עמוד שדרה, פוחד מהצל של עצמו. הפרינג' שנועד להוקיע את תרבות הכיבוש, הוא למעשה, משת"פ של שלטון הכיבוש. רק כדי ליהנות מן הספק אומר שכך הם רוב האירועים ולא כולם. בזה אני חוטא לאמת אבל מרגיע את זעמם של יוצרים אחדים.

 

תאטרון שפעם בחמש שנים קם על הרגליים האחוריות וצועק שהוא לא מוכן להמשיך ככה ורגע אחר כך יורד על הברכיים ומתחנן לתמיכה של שלטון שהוא דיקטטורי קפיטליסטי, זהו תאטרון שמבחינה חברתית הוא חסר ערך.

תאטרון שאין לו אמון ביכולת שלו לשנות את המציאות, הוא בידור זניח.

תאטרון שדואג רק להישרדות של עצמו והוא רק שורד,

שאיבד את הצפון שלו ואת המצפון שלו,

שהוא פסימי ביחס לעצמו ולמציאות סביב לו, אין לו זכות קיום.

 

פרינג' ובית כנסת

לא רחוק מהבית שבו אני גר יש בית כנסת. של חב"ד כמובן, אלא מה? בית כנסת מפואר, מכוסה שיש ומלא בנברשות ארמון ורסאי סטייל, וגדר חיצונית צבועה זהב. הביטו בבתי הכנסת המפוארים שלנו והביטו בתיאטרונים שלנו, שאפילו המפוארים שבתאטרונים שלנו, נושבת בהם רוח צינה וקור אורבני. הביטו במִתְקְני הפרינג' שלנו. הם מִתְּקנים, מחזות ריכוז למיעוטים תרבותיים.

 

אבל באמת שזה בסדר שתאטרון יתקיים באולם עני. יש בזה קסם והבטחה ליושרה כלשהי. אני בעד תאטרוני חדר והלוואי שאלף חדרים יפרחו בארץ האומללה הזאת.

אבל המראה העלוב והקר של האורבניות הברוטליסטית של התאטרונים היא מראה המשקפת את הקור והאדישות והטמטום של התכנים המועלים בתוך המתקנים הללו. לפחות רוב אלו שראיתי.

 

ברגע שבו מפיקת טלוויזיה אמרה לי שהיא מעריצה מגישה מסוימת בגלל התוקפנות שלה, הבנתי שאין לי עוד מקום בטלוויזיה. ברגע שבו תלמידת משחק אמרה לי שהיא לא מעוניינת בתכנים אלא בצורות, הבנתי שהיא מכוונת לדעת גדולים ושאין לי מקום בתאטרון הזה.

 

מה כן?

הפרינג', או בעברית הקצה, הוא בעיני, ולא רק בעיני ואני מכוון לדעת גדולים,

הפרינג' המקורי הוא גוף עצמאי ועוכר שלווה,

הוא מערער על הסדר הקיים,

הוא מחדש בצורה או בתוכן,

הוא לא מבקש את הזדהות הקהל. הוא מבקש ליצור דיאלוג עם הקהל. הוא מביא אל הקהל שלו תזה משלו והקהל בא אליו עם אנטי תזה משלו וכך נוצר דיאלוג בין יצירה לקהל, לא על דרך ההזדהות אלא על דרך השיח המהפכני. כשאני אומר היום מהפכני, אנשים הופכים דף ונמלטים למקום אחר.

והיום אל מול קהל קנאי-לאומני, התאטרון הזה שואף לתיקון, שואף לעולם אנושי, סובלני, פתוח.

 

תאטרון פרינג' אמנותי לא מקבל כסף מהשלטון המרכזי ובעיקר לא מקבל כסף משלטון מרכזי דכאני שיירשם בהיסטוריה לדיראון עולם.

 

ברגע שבו הפרינג' פנה אל השלטון בבקשה שיתמוך בו, הוא איבד את קולו המקורי. זה הקול של האמנות האופוזיציונית, עוכרת השלווה, המציגה תמונה אלטרנטיבית ומקיימת דיאלוג ממשי עם הקהל. ברגע שנכנסתם אל שורת התמיכות, שורת האתנן, של שררת התרבות, הזאת או האחרת, קבעתם את דמותכם כמשרתי השלטון המרכזי. עכשיו אתם עבדים של השיטה. אם עבדים, אז לפחות שישתלם. תהיו זונות יקרות. אבל גם האתנן הוא עלוב.

 

אי אפשר בלי צנזורה

הצנזורה היא קרצייה עקשנית שנדבקת לכול פרובוקציה לגיטימית.

בעבודה החדשה של תאטרון קליפה "מתקן 27", בבית העיר ברחוב ביאליק בתל אביב, יש ניסיון לממש את ההבטחה להיות בוטה, מאתגר ומעורר. כאן היוצרים מקבלים תמיכה כלשהי מהשלטונות ומממשים את זכותם הלגיטימית לנשוך את היד התומכת בהם גם אם הנשיכה לא ממוקדת, לפחות כאן יש רצון טוב. לכו לראות את האירוע. תאהבו או לא, הוא מבטיח לרענן מעט מושגי מפתח.

מיכל קציר, בוגרת החדר, ב"מתקן 27":


שלכם באהבה,
אמיר

קישור קבוע

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 3 דקות)

 

12. ויחי: בראשית מ"ז 28 - נ'

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה" (ויחי: בראשית מ"ז 28).

 

יעקב הוא עתה אדם זקן ותשוש. ראייתו כבדה וידיו איטיות. לפעמים הוא שוכח שמות. הוא זוכר לפרטי פרטים את טקס הכרזתו כבכור על פני אחיו הבוגר ממנו עשיו. הוא זוכר שלפני שנים רבות מספור הוא ישב ובישל נזיד עדשים ועשיו כל כך השתוקק לאכול ממנו עד כי היה מוכן למכור את בכורתו תמורת מנה חמה אחת, אבל הוא לא זוכר מה אכל היום לארוחת הבוקר. הוא זוכר את השנים שעשה אצל לבן הארמי. את ימי העבודה הקשה והאפורה בשדה עם הצאן ואת הזיות הלילה על גופה הבלתי מושג של רחל. את אהבתו לרחל שהפכה ברבות הימים למעמסה, ואת גועל הנפש שעוררה בו לאה שהפך ברבות הימים לתשוקה. במושב זקני העדה, ברגע של נינוחות, כשהיין הטוב מפליג בקרביים, היה יכול להתוודות בסוד שאת רחל הוא אמנם אוהב אבל לאה היא אישה חמה והזקנים היו מהנהנים בראשם בשתיקה ואחר-כך מפליגים בסיפור שבחי האישה ובאנחות על גורלו העגום של הגבר הבא בשנים, אשר לבו עדיין חם כשהיה אבל גופו כואב עליו בכל מקום.

 

יוסף מביא אליו את בניו, אפרים ומנשה ויעקב מתרגש, מחבק ונושק להם. הוא לא מזהה מיהו אפרים ומיהו מנשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" (שם: מ"ח 8).

 

מדרש תנחומא, (ורשא) פרשת ויחי סימן ו: ויאמר מי אלה, אמר רבי יהודה בר שלום, וכי לא היה מכירן? והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר מי אלה, לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן?, אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים (ירבעם ואחאב יהיו צאצאי אפרים) עובדי כוכבים ומזלות, ונסתלקה רוח הקודש ממנו. כשראה יוסף כך, מיד נשתטח בקרקע וביקש רחמים לפני הקב"ה, ואמר ריבון העולם, אם הן ראוין לברכה, אל תחזירני היום בבושת פנים, מיד הכניס הקב"ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן.

 

תחילה מברך יעקב את אפרים הצעיר. יוסף מתמרמר על כי לא כך נהוג. תחילה יש לברך את מנשה הבכור. יעקב מתרץ ואומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים" (שם: מ"ח 19), רמז ליעקב עצמו, שהיה הצעיר מאחיו עשיו שנאבק על הבכורה ולבסוף גנב אותה ממנו, ואולי זהו הזיכרון האישי הקדום על עצמו הקטן שהופך לבכור, שמתערב ומבלבל עליו את דעתו. זה רק אחד מהמקומות שבהם מועלה מוטיב הצעירוּת כתכונה מועדפת במקרא.

קישור קבוע

מאה סרטים נדחסים בדייסה של כמעט חמש דקות במוסיקה מקפיצה.

100 Movies Dance Scenes Mashup (Mark Ronson-Uptown Funk ft.Bruno Mars)
and also:
66 (Old) Movie Dance Scenes Mashup.

(העברה: מאשה לכטמן)


קישור קבוע

אולי יש שם משהו בשבילך.

הצעת השבוע: מדריכים לעולם הדמיון. היי. שמי הגר מעולם הדמיון, אנו עושים הצגות ופעילויות תיאטרון ומחפשים מדריכים...

מעבר לדף אודישנים דרושים

קישור קבוע


היטלר

"זהו מבצע של משחק נדיר!"  (צבי גורן, אתר הבמה)

"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"  (תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 

אם היטלר היה נכנס אל החדר, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

כולל קפה, תה, מים ושטרודל

מוצ"ש, 6.2.2016, 20:00, תאטרון הידית

טל': 0508-497715, 03-5171818, 052-340-478.

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 25.12.2015, בשעה 16:00, בחדר

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

 

על שלוש פנדות וזהבה אחת

מחזמר בובות לילדים, עיבוד מפתיע וססגוני לאגדה הקלאסית "זהבה ושלושת הדובים".

לילה אחד מיקי מבינה שהיא גדלה: השן מתנדנדת, החולצה לוחצת... האם בקרוב גם לא תוכל לשחק עם חברתה הבובה זהבה? יחד הן בורחות אל יער מסתורי וקסום.

כתיבה, משחק, הפעלה ושירה: אילה דנגור.

כתיבה ובימוי: ירון אדלשטיין.

עיצוב ובובות: אוקסנה יאנוביצקי, לאוניד אליסוב. ליווי אמנותי: נעמי יואלי ורחל דנגור. מוסיקה מקורית: סטיב פסקוף. עיצוב תאורה: דב מיאלניק. הפעלת תאורה וסאונד: דן קרגר.

בהשראת היצירה "על שלושה דובים וזהבה אחת" מאת רחל דנגור

מרכז סוזן דלל אולם ירון ירושלמי, שבת, 2.1.16, 11:00 כרטיסים: 03-5105656.

 

אי. וי. כן או אי. וי. לא

מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

ההצגה מתקיימת ביוזמת תכנית ההכשרה "ייעוץ נפשי למטופלי פוריות", בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בתום ההצגה תיערך שיחה בהנחיית ד"ר חנה גילאי גינור ובהשתתפות היוצרות.

כתבה ynet. ראיון קול השלום. פייסבוק.

50 שח (כרטיס ידיד 40 שח, קוד: מנוי איגרת החדר). למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים איריס 052-845-9444. מוצ"ש, 30.1.2015, בשעה 20:00, בחדר

 

מונולוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ מונולוגים (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע


"סתם לידיעתכם...", שגרת דיכוי

יום ה', 17.12.2015: סתם לידיעתכם - חזרתי כרגע מחקירה חמישית במשטרה!

- נטלי כהן וקסברג. 

המשטרה ממשיכה להתעלל באמנית נטלי כהן וקסברג.

תדע כל אם עבריה,

שמוטלת עליה חובה,

לאומית והיסטורית,

לגדל את בניה ובנותיה,

להיות בדרנים חנפנים,

בחסד השלטון,

ולא אמנים חופשיים בארצם.

-------

להרוג רעיון

(משך קריאה משוער: 2 דקות)

 

"דאעש, המדינה האסלמית", היא לא מדינה.
היא רעיון.

נערי דעאש נקבצים ובאים בעקבות הרעיון.

הילדים הפלסטינים הדוקרים ישראלים

הם לא מדינה, לא תאגיד, לא כת.

הם דוקרים בגלל רעיון.

לפני חמישים שנה נערים אבודים

המחפשים משמעות לחייהם

לא היו נוסעים למדבריות דעאש,

דעאש כלל לא היה קיים.

לפני חמישים שנה הם נסעו לסן פרנציסקו.

הם באו בהמוניהם לסן פרנציסקו בעקבות רעיון

והרעיון היה "מייק לאב נוט וואר".
אי אפשר היה להרוג את הרעיון הזה

הוא ממשיך לחיות עד היום.

כי הוא רעיון.

אבל הקפיטליזם המנוול

בנה עולם שיש בו מלחמה ואין בו אהבה.

על כן, נערי דעאש היום, ללא אהבה, ללא עתיד, ללא תקווה,
נוסעים למדבריות המזרח התיכון

בעקבות הרעיון של "המדינה האסלמית",

שכלל איננה מדינה ואם היא אסלמית, אזי אבוי לאסלם.

נערי הגבעות היהודים באים לשטחים הכבושים בעקבות הרעיון

הם מאמינים ביהדות המשיחית.

"היהדות משיחית" כלל אינה קיימת.

היא אוקסימורון. דבר והיפוכו.

אבל היא רעיון.

נערי הגבעות אינם רואים את האוקסימורון.

הם רואים את "מדינת ההלכה היהודית".

גם הציונות הייתה רעיון.

הרעיון היה מדינה לאומית יהודית

שתהיה מפלט לנרדף ותחייה בשלום.

וזו הייתה התנועה היהודית המשיחית היחידה בהיסטוריה

שהצליחה להקים מדינה.

היא לא הייתה דתית. היא הייתה אזרחית.

אבל הקפיטליזם העולמי

בנה עולם שיש בו מלחמה ואין בו אהבה.

ועל כן נערי הגבעות כבר לא מאמינים במדינת הלאום היהודית.

הם מאמינים ברעיון "מדינת היהדות המשיחית".

הם ונערי דעאש, שמאמינים ברעיון "המדינה האסלמית".

אפשר להפגיז את נערי דעאש, לאסור את נערי הגבעות.

אי אפשר להרוג את הרעיון שבו הם מאמינים.

וככל שהרעיון מעוות ורצחני יותר, כך גדלה האמונה בו

אצל מי שאבדה לו האמונה באהבה, בתקווה ובעתיד.

על כן, אל מול הרעיון המעוות של

המדינות הרצחניות הללו,

יש להעמיד רעיון שיש בו תיקון ויש בו אהבה ותקווה ועתיד.

מה הרעיון?

כי ככה - אי אפשר.

(אמיר)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

--------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il