יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 2 דקות)

הלכתי לראות הצגה בתאטרון. לא תאטרון החדר. איבדתי את דרכי בבניין ונכנסתי בטעות לחדר ההלבשה של השחקנים. המקום כמרקחה, כלומר, כולם מעורבבים בכולם. שחקנים ושחקניות נכנסים, יוצאים, מתרוצצים, הומים, מהמים, לבושים למחצה, מדברים, אוכלים, שותים, שולפים דאחקות ונועצים זה בזה. מי שנפל חלל על מזבח הדאחקה של חברו, קם ונועץ אחרת בחברו. הרבה אנרגיה מתבזבזת בהתמודדות עם התקפות הזולת ובעוד לפניהם ניצבת מטרה משותפת, הלוא היא ההצגה, הם מתישים זה את זה בהשפלות, כביכול חינניות, למעשה מתועבות. אין רגע שקט. מסע טרחני של הטחת אגו זה בזה. תמונת מצב של ישראליות היסטרית עכשווית. בעוד מספר דקות תחל ההצגה. נמלטתי על נפשי ומצאתי את הדרך אל האולם. צפיתי בהצגה ברגשות מעורבים, בחמלה.

מה כן?

שקט.

קודם לכול – שקט.

השקט מאפשר להתמקד במשימה שלפנינו ובמקרה הזה היא ההצגה, אבל זו יכולה להיות כל משימה אחרת. שלוש שאלות בלבד לעצמכם:

א. במשפט אחד: מה המשימה שאני צריך לבצע עכשיו?

ב. מה קורה לי ברגע זה?
ג. מה דבר הראשון שאני עושה בביצוע המשימה שלי?
וזה הכול

ופשוט כל כך

ושקט

וכבוד הדדי.

"מה אתה רוצה? בסך הכול בדיחה. מה אתה עושה מזה עניין כזה? לא נגרם שום נזק. אתה ממש, אבל ממש, מגזים!"

אני לא מגזים. מישהו לעג למישהו. הוא חשב שהוא עושה זאת "ברוח טובה" וזה "סתם!" אבל התרחש רגע של השפלה, זעיר ככל שייראה למשפיל, הוא השפלה ואם הוא תופס את מרחב המיקוד של המושפל, הוא נעשה ענק ואז אין מלבדו דבר אחר ואין מקום לדבר אחר. מישהו הושפל ועל כן הוא נדחף להשפיל וחוזר חלילה עד התשה. על כן: זהירות בכבודו של הזולת

ושקט

ואת האנרגיה העצורה במתח האישי, מאפקים ונושמים נשימות רגיעה ארוכות וטובות ומטיחים אל תוך המשימה, לא אל תוך הזולת.

אם הכול ינהגו בכבוד הדדי, ישתרר שקט וכבוד הדדי ובסבירות גבוהה גם תהיה הצגה טובה, או כל מה שכיוונתם לעשות בכל מקרה אחר.

שתהיה שנה טובה ותחל בקול דממה דקה

ואז חיוך.

שלכם באהבה,
אמיר