יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 3 דקות)

ביום השני לשנה החדשה פתחתי את הרשת והעולם נשקף משם קודר ומפחיד. אפילו הפרסומות נראו מאיימות בתובענות שלהן. משם הייתה הדרך ישירה וקצרה לתחזית אפוקליפטית. בדיעבד נראה שיש לצרף הסבר למונח "אפוקליפסה" ובהקשר לזה יש להזכיר שוב כי אנשים מחפשים עתה ידע בויקיפדיה ולא בספריה הלאומית ובעוד מתגלגלת לה אמירה זו, גלגלה אותי הרשת אל הסרט "אידיוקרטיה" (2006), כתב וביים מייק ג'אדג' ("מהומה במשרד", "ביווס ובאטהד"). סרט על עולם עתידי שבו אמריקה מאוכלסת רק באידיוטים, מטומטמים, מפגרים וברוב דומם של טיפשים. אחר כך יורדים אלי קטעים מצולמים שבהם אזרחים אמריקאים נשאלים שאלות טריוויה ולא יודעים את התשובה. שאלה: "מה זה מסגד?". תשובה: "לא יודעת". שאלה: "ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. מתי נחתמה הכרזת העצמאות של ארצות הברית?". תשובה: "לא יודע."

אי הידע בא לידי ביטוי בשתי צורות של תגובה. האחת: בורות פשוטה בסיסית וידועה. השנייה: אי ידע הנובע מהלם השאלה. את הצורה הראשונה, כלומר הבורות לעצמה, אפשר לתקן באמצעות לימוד. הצורה השנייה, כלומר ההלם, היא תגובה מותנית לאיום הנובע מעצם העמדת הנשאל במבחן, בתחום שבו הוא תופס את עצמו כחסר אונים. את צורת התגובה הזאת קשה לתקן. היא מעוגנת בהתנגדות הספונטנית לידע באשר הוא ידע. היא מעוגנת בתפיסת עולם נהנתנית ונשלטת על ידי מקורות כוח קפיטליסטיים, אלא מה?

הקטעים הללו נשפכים מתוך הרשת בזרם מתמשך. יש לשער שלהרבה אנשים הם גורמים נחת רוח מסוימת כי רבים, יש לקוות, יודעים את התשובות והידע הזה גורם להם לחוש עליונים על פני מי שאינו יודע. ואז מופיעה שאלה שאני לא יודע לענות עליה. קורה. אימה קלה משתלטת עלי. האומנם אני טיפש כמו כל אלו שם מנגד על המסך? אם התופעה הזאת תימשך, אסגור את המחשב או אחפש בו את התשובות לשאלות הטיפשיות הללו. אבל למי יש כוח ופנאי לזה? ועם תחושת החולשה המשתלטת עלי, אל מול הררי ידע עלומים שלעולם לא אוכל לדעת ועם תמונת עולם הולך וקורס בתחילת השנה החדשה, כל מה שאני רוצה עתה הוא לשכב במיטה ולצפות בסרט טלוויזיה אמריקאי, שבו הגיבור מפעיל את אגרופיו בכל מספר דקות, הדיאלוג מועט והאלימות מרובה והטמטום מתפשט במרחבי התודעה ומטביע בתוכו את כל הרע והטוב שבעולם.

כל אחד ואחת, כל איש, אישה וטף, זקוקים לרגעים של טיפשות קדושה ומבורכת כזאת. זהו פסק הזמן שבו, יש לקוות, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהמערכת שלנו תתקן את עצמה מבלי שנהיה חייבים להתערב בתהליך.

טמטום קצר ונעים לכולנו והשנה שתהיה טובה, אמן.

שלכם באהבה,
אמיר