האיגרת השבועית

מורן אייזנשטיין, בוגרת תיאטרון החדר, במונולוג "מלכה" - סלב מודעת לעצמה (2008).

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 3 דקות)

ביום השני לשנה החדשה פתחתי את הרשת והעולם נשקף משם קודר ומפחיד. אפילו הפרסומות נראו מאיימות בתובענות שלהן. משם הייתה הדרך ישירה וקצרה לתחזית אפוקליפטית. בדיעבד נראה שיש לצרף הסבר למונח "אפוקליפסה" ובהקשר לזה יש להזכיר שוב כי אנשים מחפשים עתה ידע בויקיפדיה ולא בספריה הלאומית ובעוד מתגלגלת לה אמירה זו, גלגלה אותי הרשת אל הסרט "אידיוקרטיה" (2006), כתב וביים מייק ג'אדג' ("מהומה במשרד", "ביווס ובאטהד"). סרט על עולם עתידי שבו אמריקה מאוכלסת רק באידיוטים, מטומטמים, מפגרים וברוב דומם של טיפשים. אחר כך יורדים אלי קטעים מצולמים שבהם אזרחים אמריקאים נשאלים שאלות טריוויה ולא יודעים את התשובה. שאלה: "מה זה מסגד?". תשובה: "לא יודעת". שאלה: "ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. מתי נחתמה הכרזת העצמאות של ארצות הברית?". תשובה: "לא יודע."

אי הידע בא לידי ביטוי בשתי צורות של תגובה. האחת: בורות פשוטה בסיסית וידועה. השנייה: אי ידע הנובע מהלם השאלה. את הצורה הראשונה, כלומר הבורות לעצמה, אפשר לתקן באמצעות לימוד. הצורה השנייה, כלומר ההלם, היא תגובה מותנית לאיום הנובע מעצם העמדת הנשאל במבחן, בתחום שבו הוא תופס את עצמו כחסר אונים. את צורת התגובה הזאת קשה לתקן. היא מעוגנת בהתנגדות הספונטנית לידע באשר הוא ידע. היא מעוגנת בתפיסת עולם נהנתנית ונשלטת על ידי מקורות כוח קפיטליסטיים, אלא מה?

הקטעים הללו נשפכים מתוך הרשת בזרם מתמשך. יש לשער שלהרבה אנשים הם גורמים נחת רוח מסוימת כי רבים, יש לקוות, יודעים את התשובות והידע הזה גורם להם לחוש עליונים על פני מי שאינו יודע. ואז מופיעה שאלה שאני לא יודע לענות עליה. קורה. אימה קלה משתלטת עלי. האומנם אני טיפש כמו כל אלו שם מנגד על המסך? אם התופעה הזאת תימשך, אסגור את המחשב או אחפש בו את התשובות לשאלות הטיפשיות הללו. אבל למי יש כוח ופנאי לזה? ועם תחושת החולשה המשתלטת עלי, אל מול הררי ידע עלומים שלעולם לא אוכל לדעת ועם תמונת עולם הולך וקורס בתחילת השנה החדשה, כל מה שאני רוצה עתה הוא לשכב במיטה ולצפות בסרט טלוויזיה אמריקאי, שבו הגיבור מפעיל את אגרופיו בכל מספר דקות, הדיאלוג מועט והאלימות מרובה והטמטום מתפשט במרחבי התודעה ומטביע בתוכו את כל הרע והטוב שבעולם.

כל אחד ואחת, כל איש, אישה וטף, זקוקים לרגעים של טיפשות קדושה ומבורכת כזאת. זהו פסק הזמן שבו, יש לקוות, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהמערכת שלנו תתקן את עצמה מבלי שנהיה חייבים להתערב בתהליך.

טמטום קצר ונעים לכולנו והשנה שתהיה טובה, אמן.

שלכם באהבה,
אמיר

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 2 דקות)

14. וארא: שמות ו' 2 - ט'

...פעם ועוד פעם מתלונן משה על חסרונותיו האישיים:

"ויאמר משה אל-יהוה, בי אדוני, לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל-עבדך, כי כבד-פה וכבד לשון אנכי" (שמות: שמות ד' 10).

"וידבר משה לפני יהוה לאמר, הן בני-ישראל לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (וארא: שמות ו' 12).

משה יוצר התורה, נתפס בעיני עצמו ככבד-פה, עילג-לשון ומתקשה בדיבורו. אין פירוש הדבר שמשה אכן כבד-פה מטבעו. במפגשיו עם האל דיבורו רהוט. הזוהר טוען ש"המילה שלו בגלות היא" (הזוהר, רעיא מהימנא, פרשת וארא. כלומר, שעדיין לא נתחברה היצירה בתודעתו לכלל תבנית שלמה. כביכול היא גולה ממנו ועתה עליו לקרבה אליו.

יש להניח שמשה הוא אדם-יוצר שמרבית כוחותיו הנפשיים מופנים ליצירת התורה. על כן, הדיאלוג הפנימי המתקיים בינו לבין כוח היצירה שבו, הלוא הוא האל, הוא דיאלוג שוטף ורהוט, אבל מגעו עם העולם קשה יותר. במפגשיו עם הסביבה החיצונית, משה עושה או מדבר את דבר האל. מלבד זאת, אכן, אין הוא מדבר כלל. תחושת הכבדות וחוסר-האונים היא חוויה מוכרת לכל מי שהיצירה מתעוררת בו בעצמה גדולה. היא גוזלת את כל כוחות הנפש. היא טעונה עד כי הפה והלשון נתפסים ככלים דלים לצורך הגייתה, והם אינם נענים ליוצר. "אני לא יכול להעביר במילים את עוצמת החוויה שבי!" - יאמר היוצר. הניסיון להעביר את החוויה הפנימית הגדולה, אל הכלים האמנותיים המקובלים, נראית אז בלתי אפשרית והיצירה דורשת כוחות נפש המתישים את היוצר.

בהמשך דרכו, משה יורד מהר סיני ועור פניו מואר. הארה הנובעת ממעשה היצירה עצמו. ברגעים אלו אין לו למשה בעולמו דבר לבד מהתורה. אחר כך הוא תשוש וזקוק למנוחה. כל יוצר יכול לחוות רגע של הארה, בתוך תהליך היצירה, או ברגע שבו הוא מביא אותה לידי שלמות, או ברגע שבו הוא מציג אותה בפני קהלו. הארה זו היא הפתיחות הגדולה והמספקת, המאפשרת את יצירת הקשר המשולש שבין יוצר, יצירה ועולם.

"עם כל החושך הזה מסביבי" - על אורות הבמה של סמואל בקט

(סקר שנעשה זה לא מכבר מלמד שהישראלים מצהירים על עצמם כמאושרים!)

כשאדם יושב בתוך רפש, יש להניח שהדבר שהוא רוצה יותר מכל היא מקלחת טובה. זו הסיבה שרוב השרויים ברפש, מדברים כל כך הרבה על ניקיון ואור ואהבה ואם הם אומרים שהם מאושרים במולדתם הנצחית, הרי זה עלול ללמד על כך שהם חיים במדינה כל כך מתועבת, עד כי הדרך היחידה שנותרה להם להתמודד עם מצבם זה היא להצהיר שהם מאושרים בה.

(א.א.)

אולי יש שם משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

היטלר

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 8.1.2016, בשעה 16:00, בחדר

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

אי. וי. כן או אי. וי. לא

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

ההצגה מתקיימת ביוזמת תכנית ההכשרה "ייעוץ נפשי למטופלי פוריות", בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בתום ההצגה תיערך שיחה בהנחיית ד"ר חנה גילאי גינור ובהשתתפות היוצרות.

כתבה ynet. ראיון קול השלום. פייסבוק.

50 שח (כרטיס ידיד 40 שח, קוד: מנוי איגרת החדר). למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים איריס 052-845-9444. מוצ"ש, 30.1.2016, בשעה 20:00, בחדר

מונולוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ מונולוגים (הדוא"ל שלנו)

אימה

(השיחה הזאת אכן התקיימה השבוע בחדר)

- שלום, תאטרון הבימה?
- שלום, כאן תאטרון החדר, מדבר אמיר. 

- אני רוצה לדבר עם מישהו בהבימה.

- טוב, אבל כאן זה תאטרון החדר.

- לא משנה. אנחנו באים היום לראות הצגה בהבימה.

- טוב. אני מאחל לכם בילוי נעים בהבימה וכפי שאמרתי, כאן תאטרון החדר.

- ואנחנו מביאים בית ספר שלם לראות הצגה בהבימה ורצינו לדעת אם זה בטוח להביא אותם ושתספרו לנו איך האווירה בתל אביב אחרי הפיגוע.

- האווירה בתל אביב רגועה למדי ונראה לי שזה בטוח להביא את התלמידים שלכם להצגה בהבימה. ושוב, רק להזכיר, מדבר אמיר מתאטרון החדר.

- כן, אני מבינה. אבל הייתי צריכה לדבר עם מישהו שירגיע אותי. תודה. שלום.

(סוף שיחה)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם