הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 7:30 דקות)

 

15. בֹּא: שמות י' - י"ג 16

"ויאמר יהוה אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יהוה" (בא: שמות י', 1-2).

 

תרגום לשפה מדוברת: "אלוהים אמר למשה: בוא עימי אל פרעה ותגיש בקשה שישחרר את העברים ללכת לארץ כנען. אבל, וזה העוקץ, אני אגרום לפרעה שיהיה קשוח ויסרב לך. וזו תהיה הזדמנות להראות לו עם איזה מאצ'ו של אלוהים הוא מסתבך. ולמה אני עושה את זה? כדי שאתה תוכל לספר לבנים שלך ולנכדים שלך, לאיזה שיאים של התעללות בבני אדם אני יכול להגיע, איזה סרטים אני יכול לעשות – אם אני רק רוצה! שתדעו איזה אלוהים גדול אני!"

 

לכאורה נובע מזה שלפרעה אין חופש בחירה. אין לו שיקול דעת אישי אם לשחרר את העברים או לא לשחררם. על פי דבר האל, פרעה כפוי להחזיק בעברים עד שהאל יחליט אחרת. כאן מופיע אלוהים כדימוי ליוהרה אנושית, אנוכיות ואכזריות. אפשר לטעון שדבר האל מושפע מתהומות היצר, ללא שליטה של אני יוצר או אני עליון. אבל כל אלו הם רק בגדר לכאורה.

 

משה, יותר מאחיו העברים, מודע למצב הדיכוי שבו שרויים העברים במצרים. הוא צופה בהם כאדם-יוצר שבתוך עמו הוא יושב ובעת ובעונה אחת גם צופה עליו מבחוץ. הוא נוכח לדעת שדווקא אלו שנמצאים תחת ההשפעה המרבית של הדיכוי, בדרך כלל אינם מודעים לו או שאינם מאמינים שיש ביכולתם לעשות משהו כדי לשנותו. על כן, רק דיכוי קיצוני, שאינו מותיר ספק באשר להכרחיותה של ההתנערות, ההתקוממות, הפעולה המשחררת, יכול להביא לידי סיום הדיכוי והכיבוש הדכאני.

 

מנקודת מבטו של משה נראה הדיכוי כמצב בלתי נסבל ועל כן הוא מחייב שינוי. משה צופה בעמו בחמת-זעם. משה גדל כנסיך ונמלט על נפשו אל המדבר. משה חווה מותרות ויוקרה, חוסר-כל ובדידות, הוא כבר אינו יכול להיות מצרי גמור, אבל גם אינו יכול להיות עברי גמור. זהו גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא גולה. זהו תנאי הכרחי לצמיחתה של היצירה המהפכנית. וכך, בעמדו בתוך העם, כחלק ממנו וגם צופה בו מנגד, הולכת ומתפתחת היצירה: כאן יש דין שווה ליצירת אמנות כמו גם ליצירת עם. הזעם המבעבע באל, ובא לידי ביטוי במילים הקשות ההן, הוא הזעם המבעבע במשה, והוא חומר הגלם ליצירה. חייו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, הם נמשל מודרני למשל אשר בספר שמות.

 

חופש הבחירה: אם אלוהים מקשה את לב פרעה, ופרעה הוא אך כלי בידי האל, האם עדיין יש לפרעה חופש בחירה? או אולי האל עושה שימוש באדם כבכלי? לכאורה, הרי זהו אל פסימי, וכאמור, דכאני. אל שאדם בריא בנפשו לא ירצה לעבוד אותו. אבל אם לפרעה יש חופש בחירה, אלוהים יכול לטרוח ולהתאמץ ולהקשות את לב פרעה מעתה ועד סוף הקדנציה ופרעה יעשה את הנכון בעיניו.

 

הניסיון האנושי עשוי ללמד שאדם או עם שהחליטו להשתחרר מדיכוי - דבר לא יעצור בעדם. אנו מניחים שפרעה יודע כי במוקדם או במאוחר, יהא עליו לשחרר את העברים. הוא רק מנסה "להוציא את המקסימום מעסקה בלתי אפשרית" כמאמר קפיטליסטי ידוע. הוא משחק עם משה במשחקי דחייה. מבטיח הבטחות ולא מקיים. מבחינה זו הוא דומה לשלטון הישראלי ברוב שנותיו, ביחסו לפלסטינים אשר תחת שליטתו.

 

מדוע זוהי עסקה בלתי אפשרית? "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א', 12). ככל שמתגבר הדיכוי המצרי, כך מתגברת בקרב שבטי העברים ההתנגדות לדיכוי. מדכא שמבקש להנציח מצב של דיכוי, חייב ליצור בתחום שלטונו, איזון בין מצבי הדיכוי שהוא מפעיל, לבין מצבי רווחה, זמניים או הזויים ככל שיהיו. אבל המשחק האכזרי הזה אינו יכול להימשך עד אין סוף. הדיכוי מתיש לא רק את המדוכא, אלא גם את המדכא.

 

במקודם או במאוחר יופר האיזון וסבלו של המדוכא יגיע אל נקודת המפנה. כאן בספר שמות, הופר האיזון. גזרות המצרים הולכות ומתרבות. זהו מעגל סגור של רשע. בדרך כלל, כדי לייצב מצב של דיכוי אל מול ההתנגדות לו, על המדכא להקשיח את עמדותיו. זהו פועל יוצא לתמונת עולמם של מדכאים הנתונים במבוי סתום. הם מנסים להנציח מצב שזמנו ההיסטורי עבר. ההקשחה גורמת להתגברותה של ההתנגדות. ההתנגדות גורמת להקשחת-יתר, וכן הלאה. ברגע מסוים, בגלל גזרה אחת יותר מדי, מתחילה התפוררותו של הסדר הקיים. "ויצו פרעה לכל-עמו לאמר, כל-הבן הילוד היאורה תשליחוהו וכל-הבת תחיון" (שמות א', 22). זוהי גזרה אחת יותר מדי והיא הנוראה מכולן. היא מאיימת על עצם קיומה של הקהילה העברית. ברגע שבו פרעה חותם על גזרה זו, הוא מסמן את תחילתו של עידן השחרור של שבטי העברים. הפסוק הזה חותם את פרק א' בספר שמות. בפרק ב' מתחיל סיפורו של משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים.

 

לא ביום אחד מושגת העצמאות. זהו תהליך ארוך ומתיש. המדוכא הוא ישות חלשה באופן פיזי ונפשי. אין לו גדודי צבא מסודרים ובדרך כלל אין הוא מאורגן היטב. יתרה מזאת: לעיתים קרובות, אין הוא מאמין ביכולתו להגיע לעצמאות בכוחות עצמו. תנועות שחרור עלולות להיתקל בקשיים בלתי עבירים, אבל ברגע שבו מבשילים התנאים המתאימים, הן משיגות את יעדן. התנאים המתאימים נעוצים במצבה של תנועת השחרור ובמצבו של הגורם המדכא אותה: התגברות ההכרה החברתית בצורך בשחרור, התגייסות הכוחות החברתיים המדוכאים והיחלשותו של הגורם המדכא, יוצרים תנאים טובים לשחרור חברתי-לאומי. אחד מהאמצעים שבהם משתמש המדוכא שנדחק אל הקיר, הוא הטרור. זהו נשקם של החלשים והמדוכאים בכל דור, אבל זהו גם נשקם של החזקים כי אז מגיב המדכא בטרור נגדי.

 

בתחילת שנות התשעים, לאחר מלחמת המפרץ, חלה פריצה בתהליך השחרור הפלסטיני מעול הכיבוש הישראלי. מנהיגי ישראל ידעו, שבמוקדם או במאוחר, הם יהיו חייבים לשחרר את הפלסטינים ולהניח להם להקים את המדינה שאליה הם שואפים. אבל האלוהים שבתוכם חושף את צדו של "אל קנא ונוקם" שבו. אלוהים זה מקשיח את ליבם וגורם להם לסבול את עשר מכות מצרים בגרסה של המאה העשרים, גרסת הטרור. הישראלים, כמו פרעה, ממשיכים להחזיק בפלסטינים עד שהתנאים הקיימים כופים עליהם לשחרר אותם.

 

על פי צו המוסר האנושי, פרעה חייב לשחרר את העברים ללכת לארצם. על פי צו זה חייבים הישראלים לשחרר את הפלסטינים. "שלח את עמי!" (שמות ה', 1) - אומר משה לפרעה. "שלח את עמי!" - אמר היהודי הכלוא בגולאק הסובייטי וביקש להגר לישראל. "שלח את עמי" - אומר המנהיג הפלסטיני לישראלי. אבל רוב השליטים מעדיפים ליהנות מיתרונות מידיים וזמניים, שבניצול העבדים, לשם השגת רווחים אישיים, כלכליים או חברתיים, מאשר לדאוג לרווחתם, קל וחומר לעצמאותם, ואם שואלים אותם למה הם עושים זאת, בדרך כלל הם מנמקים את התנהגותם בשם האל, התורה, העם, בשם הלאום, המסורת או "מטעמי בטחון"...

לאיגרת השבועית של 2016 . 1 . 14