(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (בשלח: שמות י"ג, 17).

כאמור, משה אינו מוליך את העם ישירות אל הארץ המובטחת, דרך ארץ פלישתים, שהיא דרך-הים הקצרה, "כי קרוב הוא", אלא דרך המדבר, הדרך הארוכה. מדוע? הרי יכלו לעבור בדרך-הים ובתוך פרק זמן קצר היו מוצאים עצמם בארץ כנען.

אבל העם עדיין אינו מוכן לכניסה אל הארץ. הוא זקוק לדרך הארוכה. לא הפלישתים היושבים בדרך-הים הקצרה, הם הגורם המונע מלהגיע אל הארץ המובטחת. תודעתם של העברים עדיין אינה מוכנה לגאולה. האם יהיו אי פעם מוכנים לגאולה? בהנחה שהגאולה כביטוי של תיקון מושלם היא, כמו המשיח, תמיד לעתיד לבוא ועל האדם מוטלת חובה אנושית-מוסרית עליונה לתקן את עצמו תיקון נמשך עד לאין קץ, כי אז לכאורה, לעולם לא יהיה העם מוכן באופן מושלם. על כן, עליו לקבוע לעצמו את רגע ההבשלה האישית והחברתית שלו, שבו יראה העם את עצמו מוכן לגאולה באופן הזמני והנכון לשעתו בלבד. כי על כן עליו להמשיך בתיקון עצמי לעולם ועד. ברגע ההבשלה הזה הוא יכול לבוא אל הארץ המובטחת, מתוך ידיעה שהיא מתסכלת ומספקת כאחת: התיקון חייב להימשך ואת הארץ המובטחת אי אפשר לראות כמובנת מאליה, אלא כמחייבת תיקון נמשך אף היא.

יש טוענים כי העם היוצא ממצרים עדיין אינו "אוּמת מלחמות מיומנה". כוונתם של אלה היא שהעברים עדיין אינם מוכנים לכיבוש הארץ. אנו מניחים, גם על פי עדויות וממצאים רבים, שחלקם הובאו כאן ועוד יובאו, כי כיבוש הארץ המובטחת הוא סיפור ככל סיפורי המקרא וכך גם יש להתייחס אליו: סיפור משל על כיבוש הארץ המובטחת. אלא שסיפור זה הוא עקוב מדם. בספר יהושע הופכת חירות העם לעלילה אלימה ואכזרית של התנחלות בכוח הזרוע.

כיבוש הארץ במתכונתו המקראית שלאחר יציאת מצרים, הוא היפוכו של סיפור ההתנחלות של האבות בארץ כנען, שהייתה ברובה התנחלות של שלום ויחסי שכנות ששאפו להדדיות ושיתוף.

"הארץ המובטחת" מגלמת פרדוכס. מצד אחד היא הבטחה לשלום, נחלה ומנוחה:

(מיכה ד, 3-4) וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד־רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹֽתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹֽא־יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָֽה: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי-פִי יהוה צְבָאוֹת דִּבֵּֽר.

מצד שני "הארץ המובטחת" היא חבל ארץ הנקנה בכיבוש אכזרי ונישול, כמו בכיבוש יריחו: (יהושע ב, 1) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מִֽן־הַשִּׁטִּים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית־אִשּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה... (יהושע ו, 21) וַֽיַּחֲרִימוּ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי־חָֽרֶב.

וזה היה גם גורלה של העי: (יהושע ח, 24-25): וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַֽיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי־חֶרֶב עַד־תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי־חָֽרֶב: וַיְהִי כָל־הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה שְׁנים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָֽי:

כל זאת תחת המטריה הרחבה של דבר אדוני המבטיח את הארץ כולה "לך ולזרעך":

(בראשית יז, 8) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִֽים:

ומה על העמים היושבים בארץ המובטחת? שקופים עד כי אין להביא אותם בחשבון אלא אם כן כובשים ומגרשים אותם, כפי שעשו המתיישבים היהודים במאה העשרים? אדם הגון חייב להטיל ספק בכיבוש הארץ שלעצמו הוא מעורר שאלות מוסר. כיבוש הארץ הוא מבוא לסיפורי השופטים והמלכים לעתיד לבוא, שהם לעצמם מעוררים שאלות ותהיות על התנהגות אנושית ודתית מעוותת:  

(יחזקאל לג, 25-29) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּֽה-אָמַר׀ אֲדֹנָי יהוה עַל־הַדָּם׀ תֹּאכלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָֽשׁוּ(?): עֲמַדְתֶּם עַֽל־חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָֽשׁוּ(?): כֹּֽה־תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹני יהוה חַי-אָנִי אִם-לֹא אֲשֶׁר בֶּֽחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַֽאֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדּבֶר יָמֽוּתוּ: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָֽׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵֽר: וְיָדְעוּ כִּֽי־אֲנִי יהוה בְּתִתִּי אֶת-הָאָרֶץ֙ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשֽׂוּ: ס

מספר השנים הנקוב, "ארבעים שנה במדבר" הוא מספר סמלי ומסמן של: "הרבה מאד זמן". דור המדבר ימות והדור הבא שהקשיח בגופו וברוחו בחיים של נדודים, סבל ומצוקה, אותו ניתן ללמד להיות מכונת מלחמה מיומנת ואכזרית שתכבוש את הארץ המובטחת. יש להזכיר שוב שמדובר במיתוס שעבר כסיפור מפה לאוזן במהלך הדורות, החל מהמאה השבע-עשרה לפנה"ס. אין לו הוכחה היסטורית מובהקת ועל כן עלינו לראות בו משל הדורש בדיקה ועיון מחדש.

הרי לנו פרדוכס הארץ המובטחת: מצד אחד היא מגלמת את הגאולה השלמה של העם. מצד שני גאולה זו מתוארת במונחים של כיבוש ורצח עמים. על כן לא תהיה זו גאולה שלמה, אלא מסכת נמשכת של סיפורי תקומה ונפילה, עדות לחולשת הדעת של האדם.