יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

איך זה?

(מוצע להפעיל את הקליפ ועל רקע המוסיקה לעיין בקטע הבא. זמן קריאה משוער: 7 דקות)

איך זה שאנחנו יושבים בתיאטרון ישראלי, מבקרים את השלטון המתועב ואיש אינו הורס פנימה ומצנזר את ההצגה ואוסר אותנו בעוון הסתה ובגידה במולדת? איך זה שלא סוגרים הצגות יהודיות? טוב, סוגרים לפלסטינים. אבל עבור המוני בית ישראל יהודים כשרים, זהו אך בידור מובן מאליו ולא דורש אפילו בדל מחשבה נוספת וממתינים עד שהיוצרים הפלסטינים מרכינים ראש, מתפלשים בעפר רגליו של השלטון ומתחננים לסליחה ומחילה, ועל כך המוני בית ישראל כשרים אומרים הלל ומשבחים ומקלסים את השלטון וממשיכים בסדר יומם. אבל מה? לא הגיע הזמן לסגור שוב הצגות של יהודים?

הרי בהיסטוריה של הפשיזם אמנים נמנו על מי שהושלכו אל הכלא ועונו והוכרחו להודות באשמה והרי גם במדינת ישראל כבר אסרו והשליכו אל הכלא ועינו והאשימו בעוון הסתה ובגידה וכיוצא באלה והשבוע עזרא נאווי וגיא בוטביה הם רק שניים מתוך רבים. אכן, הם לא מוגדרים יוצרים. הם פעילי זכויות אדם. בשיח הישראלי החדש-ישן "פעילי זכויות אדם" פירושו "בוגדים". מי היוצר הישראלי המבקש לו ייעוד של פעיל זכויות אדם, מעונה ומנודה כבוגד? לאיש אין זכות לנדב את זולתו למשימה הזאת. זו בחירה אישית של תכלית חיים, מייסרת, נכונה למי שהיא כאש בוערת בעצמותיו. האם יש אחד כזה בעיר ושניים במדינה? כי אז עדיין יש תקווה. יש?

צנזורה

פעם הייתה צנזורה רשמית בישראל. קראו לה: "המועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות". לא עוד. עכשיו המועצה האנכרוניסטית הזאת עוסקת בדירוג כניסת קהל לסרטים בלבד. בישראל לא צריך צנזורה רשמית. לא מטעמי דמוקרטיה חלילה, אלא שלאחר שנים של שטיפת מוח לאומנית, הוכשר העם להיות צנזור ממלכתי. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, הגיע השלטון המרכזי למסקנה שכבר לא צריך צנזורה על מחזות. העם מצנזר את עצמו והוא ממלא את תפקידו זה המתועב באמונה שלמה. מנהלי התיאטראות הממוסחרים, המכונים רפרטואריים, מצנזרים את עצמם ובתחתית שרשרת המזון, היוצרים מצנזרים את עצמם. ארץ נהדרת לצנזורה.

הם נורמליים?

פעם חשבו שיוצרים הם, באופן אוטומטי, פעילי זכויות אדם. אז מה, הם "לא נורמליים"? הם "נורמליים" לגמרי. מתפלגים באוכלוסייה כמו כל בית ישראל. כלומר, רק מיעוט מבוטל בהם הוא פעיל זכויות אדם הלכה למעשה. רובם מברברים וחלק קטן יותר צובע את עצמו באדום מזעזע. איפור דל שאפשר להוריד במעט מים וסבון, בכל פעם שהפרנסה עומדת בסכנה בגלל פעילות חברתית או בגלל דיבור חברתי חתרני. כך נגמלים מזכויות אדם והיום כמעט כל היוצרים כבר נגמלו. ארץ נהדרת לדיקטטור.

והוא על מקומו

פעילי זכויות אדם מדברים על עוולות השלטון והוא על מקומו עומד. האם אכן הוא מניח לנו לדבר ככל העולה על רוחנו או שזו רק אשליה שהיא בלון מתנפח להרף עין ועוד רגע יתפוצץ. לכאורה, מותר לדבר על הכול. מותר לבקר את השלטון וללעוג לו ולקלל אותו ולאחל לו שייעלם מן העולם בזה הרגע והשלטון על מקומו עומד. האם אפשר יהיה להמשיך כך ולגנות אותו עד סוף כל הדורות? ודאי שלא. האם באמת יוצרים בישראל מדברים על "הכול"? ודאי שלא. בינתיים ורק בינתיים מותר להם לבקר ולהיאבק בתנאי שהבוחרים לא יודעים, לא רואים, לא שומעים ולא מדברים על זה. לפי שעה ההמונים אכן לא יודעים ולא רוצים לדעת. ארץ נהדרת להכחשה.

כי ההדחקה היא בלב היצירה המקומית

רוב ההצגות בתיאטרון הרפרטוארי הממוסחר הם בידור בינוני וצפוי מראש. אם יש הצגה שמדברת על שלטון רקוב, בדרך כלל היא אומרת שמשהו רקוב "בארץ דנמרק". לא במקומותינו, חס וחלילה, מעבר לים, ביקום אחר, אפילו לא מקביל. אם כך, למי אכפת על מה הם מדברים? שידברו. מישהו על הבמה הכריז ש"משהו רקוב בארץ דנמרק" ובאולם קומץ אזרחים פתטיים מתפעלים מאומץ הלב האזרחי המפוקפק הזה שהוא באמת רק מורך לב אזרחי מצוי. המוני יוצרים מתפארים ביצירות שמבקרות את השלטון אבל היצירות הללו אפילו אינן מגרדות את שולי מדיו של הבריון הממלכתי. אז מה אכפת לו לשלטון?

"שיבקרו!", ממלמל לעצמו שלטון חי וקיים מתחת לשפמו. "שיקטלו אותי בהבל פה! התחת שלי עדיין יושב חזק בכס והחיוך שלי אירוני בהחלט וברגע זה הסקרים מורים על כך שלא צריך לסתום להם את הפה באופן גורף, רק במקרים נבחרים בודדים וכי ככה אני יוצא סובלני ונאור בעיני הבוחרים שלי. אז שישחקו הנערים לפני, שישחקו! ובעוד הם משחקים אני רואה את הזיעה מבצבצת על מצחם. הם מ-פ-ח-די-ם! וטוב שכך הוא!" האם השלטון הדכאני הזה הוא נאור? ודאי שלא. הרי זהו אוקסימורון, דבר והיפוכו. הוא אינו נאור כי הוא דכאני אבל מה אכפת לו? הוא אפילו לא יהודי הגון, ודאי שלא דמוקרטי. הוא טוטליטרי וכל השאר מילים, מילים, מילים.

תיקון?

תיאטרון שאינו נאבק על תיקון מצבו של האדם הוא לא רלוונטי לאדם אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות כי כולם רוצים לחיות ועושים בידור. בידור זה לא רק הצחקות. בידור זה גם טרגדיה יוונית נפוחה מחשיבות עצמית וכל מטרתה להשכיח את המציאות המידית, לטמטם את התודעה החברתית ולשמר את הסדר המעוות הקיים. אפשר לומר שבידור הוא אולי, לפעמים, לא תמיד, תנאי הכרחי לאדם, אבל תמיד, תמיד הוא לא תנאי מספיק.

גם יוצרים רוצים לחיות אבל הם גם רוצים לחשוב שהם אמיצים ונאבקים וגיבורי מעמד הפועלים וכיוצא באלו מחשבות נעלות. על כן מייצרים יצירות מתייפייפות וצבועות וכל כך ערמומיות עד כי רק מתי מעט יכולים לרדת לסוף דעתם היוצרת. האמירה שלהם נחבאת אל כלי המשחק ולא נודע כי באה אל קירבם. זו הצורה הבסיסית של מורך לב ואי אפשר לבוא אליהם בטענות כי מה שהם עושים גם הוא לחופש הביטוי ייחשב, ברחני אבל חופש ביטוי. שלא לדבר על כך שכולם רוצים לחיות. זו צורה של חופש ביטוי שהיא פשע כנגד האנושות.

על הבמה ניצבות אמירות שמעוררות בקהל שמחת מנצחים הזויה: "הו", אומר קהל מצוי, "הבנתי את המסר החתרני!"  ואמירה זו גורמת לו לצופה המצוי רגע חולף של אורגזמה אינטלקטואלית ודי לו בכך. על הבמה המסר הוצג. בשטחים הכבושים הדיכוי נמשך וקהל מצוי פוכר ידיו ומכריז בייאוש מתוזמן היטב את המסקנה המתבקשת לדידו: "נו, טוב. אין מה לעשות!". גם זו צורה של פשע כנגד האנושות. מנגד צפה לה יצירה שאינה רוצה להיות אפילו קריאה לפעולה, שלא לדבר על פעולה ממש ודי להם בכך. כשישאלו את היוצרים הם יגידו: "אני רק שחקן, אני רק במאי, אני רק מחזאי, אני מציג את השאלות ולא מתפקידי להציג תשובות" וזהו הפשע החברתי הגדול מכולם.

ארץ אומללה ובני אדם הגונים בה מעט.

בברכת תפילות ראש השנה ויום כיפור:

"וכל הָרִשְׁעָה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת-זדון מן הארץ".

שלכם באהבה,
אמיר