הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2016 . 1 . 28

-------

לימודי משחק ובימוי

קורסים שנתיים מרוכזים

בתאטרון החדר

טל': 03-5171818. מידע נוסף כאן.

ייעוץ אישי ליוצרים:

אמיר אוריין, 052-340-1478

-------

-------

IV כן או IV לא

מוצ"ש, 30.1.2016, בשעה 20:00

-------

המליאה

יום ו', 5.2.2016, בשעה 16:00

-------

ריקוד היערות

מוצ"ש, 5.3.2016, בשעה 20:30

-------

בקרוב הם חוזרים:

היטלר, הנוסע הסמוי, נו-אקסיט, המשרתים

-------

פירוט - באיגרת

-------


באיגרת זו:

•   יוצרים בחדר: התימני
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: איך זה?
•   פרשת השבוע: יתרו
•   רגע של עברית: פגישת קבלה או פגישת הכרות
•   אודישנים דרושים: להיכנס לרגע
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: סיכה בבלון

מונודיא - ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה, בביצוע בוגרי תיאטרון החדר. קטע 17: התימני. כתיבה: גיא דוידי. משחק: רמי גואטה (התימני), לאנא פאהום (קצינת משטרה), מיכל קציר (שוטרת).


קישור קבוע

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

איך זה?

 

(מוצע להפעיל את הקליפ ועל רקע המוסיקה לעיין בקטע הבא. זמן קריאה משוער: 7 דקות)

 

איך זה שאנחנו יושבים בתיאטרון ישראלי, מבקרים את השלטון המתועב ואיש אינו הורס פנימה ומצנזר את ההצגה ואוסר אותנו בעוון הסתה ובגידה במולדת? איך זה שלא סוגרים הצגות יהודיות? טוב, סוגרים לפלסטינים. אבל עבור המוני בית ישראל יהודים כשרים, זהו אך בידור מובן מאליו ולא דורש אפילו בדל מחשבה נוספת וממתינים עד שהיוצרים הפלסטינים מרכינים ראש, מתפלשים בעפר רגליו של השלטון ומתחננים לסליחה ומחילה, ועל כך המוני בית ישראל כשרים אומרים הלל ומשבחים ומקלסים את השלטון וממשיכים בסדר יומם. אבל מה? לא הגיע הזמן לסגור שוב הצגות של יהודים?

 

הרי בהיסטוריה של הפשיזם אמנים נמנו על מי שהושלכו אל הכלא ועונו והוכרחו להודות באשמה והרי גם במדינת ישראל כבר אסרו והשליכו אל הכלא ועינו והאשימו בעוון הסתה ובגידה וכיוצא באלה והשבוע עזרא נאווי וגיא בוטביה הם רק שניים מתוך רבים. אכן, הם לא מוגדרים יוצרים. הם פעילי זכויות אדם. בשיח הישראלי החדש-ישן "פעילי זכויות אדם" פירושו "בוגדים". מי היוצר הישראלי המבקש לו ייעוד של פעיל זכויות אדם, מעונה ומנודה כבוגד? לאיש אין זכות לנדב את זולתו למשימה הזאת. זו בחירה אישית של תכלית חיים, מייסרת, נכונה למי שהיא כאש בוערת בעצמותיו. האם יש אחד כזה בעיר ושניים במדינה? כי אז עדיין יש תקווה. יש?

 

צנזורה

פעם הייתה צנזורה רשמית בישראל. קראו לה: "המועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות". לא עוד. עכשיו המועצה האנכרוניסטית הזאת עוסקת בדירוג כניסת קהל לסרטים בלבד. בישראל לא צריך צנזורה רשמית. לא מטעמי דמוקרטיה חלילה, אלא שלאחר שנים של שטיפת מוח לאומנית, הוכשר העם להיות צנזור ממלכתי. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, הגיע השלטון המרכזי למסקנה שכבר לא צריך צנזורה על מחזות. העם מצנזר את עצמו והוא ממלא את תפקידו זה המתועב באמונה שלמה. מנהלי התיאטראות הממוסחרים, המכונים רפרטואריים, מצנזרים את עצמם ובתחתית שרשרת המזון, היוצרים מצנזרים את עצמם. ארץ נהדרת לצנזורה.

 

הם נורמליים?

פעם חשבו שיוצרים הם, באופן אוטומטי, פעילי זכויות אדם. אז מה, הם "לא נורמליים"? הם "נורמליים" לגמרי. מתפלגים באוכלוסייה כמו כל בית ישראל. כלומר, רק מיעוט מבוטל בהם הוא פעיל זכויות אדם הלכה למעשה. רובם מברברים וחלק קטן יותר צובע את עצמו באדום מזעזע. איפור דל שאפשר להוריד במעט מים וסבון, בכל פעם שהפרנסה עומדת בסכנה בגלל פעילות חברתית או בגלל דיבור חברתי חתרני. כך נגמלים מזכויות אדם והיום כמעט כל היוצרים כבר נגמלו. ארץ נהדרת לדיקטטור.

 

והוא על מקומו

פעילי זכויות אדם מדברים על עוולות השלטון והוא על מקומו עומד. האם אכן הוא מניח לנו לדבר ככל העולה על רוחנו או שזו רק אשליה שהיא בלון מתנפח להרף עין ועוד רגע יתפוצץ. לכאורה, מותר לדבר על הכול. מותר לבקר את השלטון וללעוג לו ולקלל אותו ולאחל לו שייעלם מן העולם בזה הרגע והשלטון על מקומו עומד. האם אפשר יהיה להמשיך כך ולגנות אותו עד סוף כל הדורות? ודאי שלא. האם באמת יוצרים בישראל מדברים על "הכול"? ודאי שלא. בינתיים ורק בינתיים מותר להם לבקר ולהיאבק בתנאי שהבוחרים לא יודעים, לא רואים, לא שומעים ולא מדברים על זה. לפי שעה ההמונים אכן לא יודעים ולא רוצים לדעת. ארץ נהדרת להכחשה.

 

כי ההדחקה היא בלב היצירה המקומית

רוב ההצגות בתיאטרון הרפרטוארי הממוסחר הם בידור בינוני וצפוי מראש. אם יש הצגה שמדברת על שלטון רקוב, בדרך כלל היא אומרת שמשהו רקוב "בארץ דנמרק". לא במקומותינו, חס וחלילה, מעבר לים, ביקום אחר, אפילו לא מקביל. אם כך, למי אכפת על מה הם מדברים? שידברו. מישהו על הבמה הכריז ש"משהו רקוב בארץ דנמרק" ובאולם קומץ אזרחים פתטיים מתפעלים מאומץ הלב האזרחי המפוקפק הזה שהוא באמת רק מורך לב אזרחי מצוי. המוני יוצרים מתפארים ביצירות שמבקרות את השלטון אבל היצירות הללו אפילו אינן מגרדות את שולי מדיו של הבריון הממלכתי. אז מה אכפת לו לשלטון?

 

"שיבקרו!", ממלמל לעצמו שלטון חי וקיים מתחת לשפמו. "שיקטלו אותי בהבל פה! התחת שלי עדיין יושב חזק בכס והחיוך שלי אירוני בהחלט וברגע זה הסקרים מורים על כך שלא צריך לסתום להם את הפה באופן גורף, רק במקרים נבחרים בודדים וכי ככה אני יוצא סובלני ונאור בעיני הבוחרים שלי. אז שישחקו הנערים לפני, שישחקו! ובעוד הם משחקים אני רואה את הזיעה מבצבצת על מצחם. הם מ-פ-ח-די-ם! וטוב שכך הוא!" האם השלטון הדכאני הזה הוא נאור? ודאי שלא. הרי זהו אוקסימורון, דבר והיפוכו. הוא אינו נאור כי הוא דכאני אבל מה אכפת לו? הוא אפילו לא יהודי הגון, ודאי שלא דמוקרטי. הוא טוטליטרי וכל השאר מילים, מילים, מילים.

 

תיקון?

תיאטרון שאינו נאבק על תיקון מצבו של האדם הוא לא רלוונטי לאדם אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות כי כולם רוצים לחיות ועושים בידור. בידור זה לא רק הצחקות. בידור זה גם טרגדיה יוונית נפוחה מחשיבות עצמית וכל מטרתה להשכיח את המציאות המידית, לטמטם את התודעה החברתית ולשמר את הסדר המעוות הקיים. אפשר לומר שבידור הוא אולי, לפעמים, לא תמיד, תנאי הכרחי לאדם, אבל תמיד, תמיד הוא לא תנאי מספיק.

 

גם יוצרים רוצים לחיות אבל הם גם רוצים לחשוב שהם אמיצים ונאבקים וגיבורי מעמד הפועלים וכיוצא באלו מחשבות נעלות. על כן מייצרים יצירות מתייפייפות וצבועות וכל כך ערמומיות עד כי רק מתי מעט יכולים לרדת לסוף דעתם היוצרת. האמירה שלהם נחבאת אל כלי המשחק ולא נודע כי באה אל קירבם. זו הצורה הבסיסית של מורך לב ואי אפשר לבוא אליהם בטענות כי מה שהם עושים גם הוא לחופש הביטוי ייחשב, ברחני אבל חופש ביטוי. שלא לדבר על כך שכולם רוצים לחיות. זו צורה של חופש ביטוי שהיא פשע כנגד האנושות.

 

על הבמה ניצבות אמירות שמעוררות בקהל שמחת מנצחים הזויה: "הו", אומר קהל מצוי, "הבנתי את המסר החתרני!"  ואמירה זו גורמת לו לצופה המצוי רגע חולף של אורגזמה אינטלקטואלית ודי לו בכך. על הבמה המסר הוצג. בשטחים הכבושים הדיכוי נמשך וקהל מצוי פוכר ידיו ומכריז בייאוש מתוזמן היטב את המסקנה המתבקשת לדידו: "נו, טוב. אין מה לעשות!". גם זו צורה של פשע כנגד האנושות. מנגד צפה לה יצירה שאינה רוצה להיות אפילו קריאה לפעולה, שלא לדבר על פעולה ממש ודי להם בכך. כשישאלו את היוצרים הם יגידו: "אני רק שחקן, אני רק במאי, אני רק מחזאי, אני מציג את השאלות ולא מתפקידי להציג תשובות" וזהו הפשע החברתי הגדול מכולם.

ארץ אומללה ובני אדם הגונים בה מעט.

 

בברכת תפילות ראש השנה ויום כיפור:

"וכל הָרִשְׁעָה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת-זדון מן הארץ".

 

שלכם באהבה,
אמיר

קישור קבוע

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

 

17. יתרו: שמות י"ח - כ'

מעמד הר סיני - מרכיבי האירוע על פי המעגל הפתוח

המושג הכולל: תורה.

הרעיון המרכזי: תורת משה מגלמת את רוחה של היהדות ומסדירה את אורח חייה.

המקום ההזוי: הר סיני כאידיאה של מקום מקודש.

המקום הפיזי: בכל מקום שיבחר בו כהן הדת לתאר את המעמד, או לדרוש בו. מקומות שבהם אפשר לקיים את האירוע למעשה הם בתי כנסת קטנים או גדולים, בתי מדרש, אצטדיונים, מקומות כינוס המוניים או לחילופין אינטימיים ביותר וגם כל מקום שיקדש לו האדם למען הפולחן.

הסיפור (תקציר): משה עולה להר סיני ומקבל את התורה מהאל. העם מקיים את פולחן העגל. משה שובר את הלוחות. הוא עולה להר סיני ושוב כותב את התורה. העם מקבל אותה.

סגנון: מיתוס סוריאליסטי.

דמות מרכזית: משה שהוא נביא, אדם-יוצר, יצירתו מהפכנית ועל כן הוא אמן, מאמין באמונה שלמה בהכרחיותה של היצירה. מקריב את חייו למענה.

יוצר(ים): כהן הדת המגיש את המיתוס.

הגדרת קהל: העם.

מעצב האירוע: כהן הדת.

 

כיצד נגדיר את מעמד הר סיני, מבחינת היחס שבין ההיסטוריה, לבין החוויה האישית המידית? כאמור, משה מקבל את החוקה העברית מהאל ועל כן הוא היוצר אותה למעשה. הוא מקיים תהליך נמשך וחוזר של יצירה. בשלב הראשון נכתב ספר הברית מתוך הדרמה הגדולה והמוחצנת, המלווה בפעלולי הטבע ותופעות גיאולוגיות מרשימות. לאחר מכן מתגלה המשבר. יצירת החוקה היא שינוי מהפכני הכופה את עצמו על העם. השינוי הזה הוא גדול מכפי יכולתו של העם להכילו. אז מופיעים מעשה העגל, מלחמת האחים והמגיפה - כריאקציה לשינוי. עם תחילתו של השלב השני, נתפסת הגרסה הקודמת של ספר הברית כטיוטה. עכשיו נכתב ספר הברית מחדש כתופעה מופנמת יותר ועמוקה יותר. היא יוצרת תובנה מקיפה יותר.

 

"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו" (כי תשא: שמות ל"ד 29).

תובנה זו מסומנת כקרינה. האיש מקרין את תובנתו מתוכו אל הסביבה והעם נרתע מלגשת אליו. העם לא באמת מבין את הדברים כי היצירה היא מהפכנית, אינה מובנת מאליה ועל כן מעוררת פחד והתנגדות. תובנה זו ממלאה את נפשו של משה אולם עדיין היא אישית ופנימית ועל כן עדיין אין העם משיג אותה. על משה היוצר מוטלת עתה החובה להפוך את הקרינה הזאת ליצירה שניתן להבינה ולתקשר איתה. מכאן שתהליך היצירה כולל הארות גדולות וקטנות, משברים ותובנות חדשות, הדורשות את תרגומן לשפת הקשר עם בני אדם אחרים.

בשעה שמשה נמצא על הר סיני וכותב את עשרת הדיברות - העם למרגלות ההר, בראשותו של אהרן הכהן, מקיימים את פולחן העגל. זוהי, כאמור, תגובה ריאקציונית של התנגדות לשינוי. עם ההבטחה להופעתה של התורה החדשה, נוצר קונפליקט בין הרצון לשינוי והרצון להתמדה במצב הקודם. סיפור יציאת מצרים כולו הוא סיפורם של קונפליקטים חוזרים ונשנים. השינוי מאיים על השמרנות, מאיים על הרצון להתמדה במצב הקודם. על כן השמרנות שואפת לחזק את עצמה. היא שואבת אנרגיה מתוך היצר כדי להתמיד ולהעמיק בסדר החברתי הישן. העם חוזר לפולחנים עתיקים, עתירי אנרגיה ואטומים לחדשות. גם בימינו אלה השמרנות שבתוכנו, כתגובת התנגדות לכל שינוי חברתי, מקצינה את עצמה בחזרה אל פולחנים עתיקים ובמקרים הקיצוניים היא הופכת לפולחן מוות.

 

הרמוניה חברתית ואישית תושג ברגע שהאדם ימצא את היכולת למתן ביטוי מאוזן לשתי התופעות שהם לכאורה סותרות, אבל למעשה הביטוי הכפול הוא הערובה לאיזון פסיכו-פיזי!

קישור קבוע

אינטייק ← פגישת קבלה (מתוך החלופון, יישומון האקדמיה ללשון העברית)
אצלנו בתאטרון החדר אינטייק מתורגם ל"פגישת הכרות". זו פגישה שבה נציג תאטרון החדר נפגש עם מועמד או מועמדת ללימודים או נפגש עם שחקן או שחקנית לשם בחינת האפשרות לפעולה משותפת. "פגישת ההכרות" אינה מוגדרת אודישן, או מבחן, אלא שיעור פרטי שבו ניתנת לכל אחד מהצדדים אפשרות להכיר את עבודת זולתו ומכאן השם "פגישת הכרות".

קישור קבוע

אולי יש שם משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

קישור קבוע

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר

03-5171818, 054-524-2461, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

בחדר. טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה ליוצרים ולכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 5.2.2016, בשעה 16:00, בחדר

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

 

IV כן או IV לא

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר.

ההצגה מתקיימת ביוזמת תכנית ההכשרה "ייעוץ נפשי למטופלי פוריות", בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בתום ההצגה תיערך שיחה בהנחיית ד"ר חנה גילאי גינור ובהשתתפות היוצרות. ynet. קול השלום. פייסבוק.

מוצ"ש, 30.1.2016, בשעה 20:00, בחדר. כל המקומות הוזמנו.

 

ריקוד היערות

הפקה חדשה של הבמה לתיאטרון אפריקאי-ישראלי (ע"ר)

מאת ווֹלֶה שׁוֹיִנְקָה Wole Soyinka

לרגל יום הולדתו ה-80 של המחזאי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1986.

בימוי: ד"ר יפה שיין שוסטר.

עברית: אברהם עוז, ליהיא ברזל-מלמד. מוסיקה: מילו-פרדריק דרבו.

הפקה: עלמוורק איילה.

סיפור שעניינו בעשיית צדק ובסגירת מעגלים. האמצעי האמנותי דרכו מעביר המחזאי את המסר הוא גלגול הנשמות, ברוח שבט היורובה שממנו הוא בא. המחזה משקף את העוצמות ההרסניות הטמונות בהיעדר השוויון בין בני האדם. 

40 ₪, מוצ"ש, 5.3.2016, בשעה 20:30, תאטרון החדר.

טל: 054-657-0300, 054-656-8955

 

מונולוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ מונולוגים (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

סיכה בבלון

מסומן ומסמן - על טשטוש הגבולות שבין מציאות לבין הזיה

בשולי העצומה למען נטלי כהן וקסברג, יש תגובות.

אחת מהן אופיינית:

יואב ורדון כותב: מה לדעת המעריצים של וקסברג יותר נועז אמיץ וחתרני, לחרבן על דגל המדינה או להשתין על הקבר של רבין, כפי שעשה חרדי אחד וכזכור נשפט על כך?

תשובה לשואל:

השואל מטשטש גבולות בין מציאות לבין הזיה או בין מציאות לבין יצירה אמנותית.

על כן, הסבר פשוט ורגוע, כדי להבהיר את ההבדל שבין מסומן לבין מסמן.

הדגל הוא מסמן של מדינת ישראל.

הוא לא מדינת ישראל, שהיא במקרה זה, המסומן.

על כן לעשות צרכיך על הדגל פרושו

לעשות זאת על פיסת בד מצוירת וזו יכולה להיות הצהרה אמנותית לגיטימית.

להבדיל אלף הבדלות:

קברו של יצחק רבין ז"ל, או קברו של המר"ן יוסף ז"ל או כל קבר אחר,

הם הדבר עצמו!

כל צורה של פגיעה בקברים היא מעשה פלילי.

על כן, ועל פי הדיווח של השואל, העמדתו לדין של הפוגע בקבר של יצחק רבין ז"ל, היא פעולה מתבקשת.

תצלום של הקבר, הוא המסמן של הקבר ואז הקבר הוא המסומן.

עשיית צרכים על תצלום של קבר היא אולי מעשה מוזר והזוי אבל נסבל ואפשרי

ויוצר עשוי להגדירו כמעשה יצירה לגיטימי ואחרים יכולים לכפור בכך.

אבל אין לכפור בזכותו של היוצר לעשות בפיסת הבד או בתצלום ככל העולה על רוחו היוצרת.

האתר שבו ניתן לחתום על עצומה למען נטלי כהן וקסברג: כאן.

-------------- -------------- --------------

"לפני זמן קצר יצא אדם מתחנת משטרה. הוא נחקר כחשוד בעבירה של העלבת עובד ציבור. מה הוא עשה לטענת המשטרה? הוא האזין בביתו לשיר "רכז מידע". אזהרה: פתיחת הסרטון מהווה עבירה פלילית" (מקור)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

--------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il