יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

"נמאס לי לרצות את הקהל עד לשורה החמישית ביציע!" אמר במאי תאטרון אחד, במהלך הקלטה של תכנית רדיו. עורך התכנית ואני היינו המומים לרגע. חשבתי לעצמי שזהו אדם בעל אומץ לב ראוי לציון. אולי באמירה הזאת הוא מסכן עכשיו את פרנסתו, שעה שהוא, כביכול, דוחה את הקהל אשר מידיו הוא אוכל ושותה ורואה חיים בעולמו. במחשבה שנייה אולי לא היה אכפת לו לבמאי לומר את אשר על לבו ברשת הרדיו המסוימת הזאת שבה היו הדברים אמורים להיות משודרים, שנאמר עליה כי יש לה כמניין מאזינים נאמנים בלבד והקהל הרחב לא ישמע את האמירה החתרנית הזו והיא תוותר, להלכה ולמעשה, חתרנית.

"היא נראית כאילו כל הזמן מתאמצת לרצות את כל העולם" אמרה לשון רעה אחת על נפש נלהבת אחת.

"אני לא רוצה להיות נחמד לאנשים כי נמאס לי לרצות אותם!" אמר לי שחקן במהלך שעה של דיכאון נפשי ולפני שנחלץ ממנו באמצעות עבודת "מנחה-שחקן".

אדם מדוכא או מי שחושב שהוא כפוי להתנהגות מסוימת, תופס עצמו כמרצה את הזולת בניגוד לרצונו שלו. זה הזמן שבו מדד התסכול עולה ומגיע לתקרה. זה הזמן שבו אנו ממתינים להתפוצצות שבלי ספק תופיע בכל רגע.

הם מתוסכלים כי הם חושבים שעליהם לרצות את זולתם, למצוא חן, כדי שמישהו או מי שהם יטו להם חסד, יקבלו אותם, יאהבו אותם, יפרנסו אותם וזאת נראית להם מנקודת המקום והזמן שבו הם נמצאים עתה, כהשפלה שאינם יכולים עוד לשאת אותה, ואת אלו שעליהם, כביכול, לרצות, הם תופסים כאויב הכי גדול שלהם. ומה על זולתם ברגע זה? אלו קולטים את התוקפנות הגלויה או המוסווית של "המסרבים לרצות" ולא מבינים: "מדוע זה מגיע לנו?"

הנחת יסוד שראוי להזכיר: כולנו ישויות אוטונומיות. גם בעלי חיים וצמחים ניחנים בתכונה זו. אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות ולא אוהבים שכופים עלינו לעשות דבר זה או אחר, או מכוונים אותנו בכיוון זה או אחר. אם אנו חושבים שמוטל עלינו לרצות מישהו, זה מרגיז אותנו באופן מודע ולרוב שלא במודע. לא נולדנו עם הידע לרצות. אולי נולדנו עם הפוטנציאל לרצות. למדנו לעשות זאת ברגע יציאתנו מרחם: מצוקה, בכי, נשימה, סיפוק. אחר כך מצוקה, בכי, פיטמה מזינה בחלב, סיפוק. המחשבה הראשונה נולדת. הגרסה הראשונה של פעולה להשגת מטרה. הפעולה עשויה להיות בכי או רקיעת רגלים או בקשה במלל או בתנועה או בצליל או בכל האפשרויות הללו גם יחד, או קטע משחק, שירה, מחול. אבל אם אנו סבורים שעלינו לרצות את זולתנו, יש לנו בעיה. פירושו שהתעוררה בנו התנגדות (ע' "המעגל הפתוח", מנחה שחקן, תת-פרק: התנגדות).

אם כך, כפייה אמתית או מדומה לרצות מישהו, מעוררת התנגדות. התנגדות מרמזת על מצבי דיכוי שבהם אנו שרויים עתה או שהיינו שרויים בהם בעבר ובכל פעם שנראה לנו שעלינו לרצות, עבר זה משליך עצמו באופן קבוע ואוטומטי אל ההווה שלנו. ריצוי מלמד על דיכוי. עד שלא יוסר הדיכוי מעל נפשנו, לא נוכל להסיר את חוויית הריצוי.

שני עולמות מתערבלים כאן זה מול זה: עולם הריצוי ועולם האהבה.

כל התורה כולה על רגל אחת איתנה:

ללכת מהזווית שבה אנו מְרָצִים, אל הזווית שבה אנו אוהבים

אם כן, עלינו לתת ביטוי לחוויית הריצוי כדי לפנות מרחב לחוויית האהבה.

תחילה עלינו לתת ביטוי יצירתי לחוויית הריצוי ההיסטורית כמו גם המידית. זו צרה צרורה כרוכה ביזע ודמעות, אבל הפתרון הוא בהישג ידינו.

הנה דרך אחת: אם אנו רוצים שהקהל יאהב אותנו, תחילה עלינו ללמוד לאהוב אותו, אפילו אם אנו סבורים שהוא לא ראוי לאהבתנו. לאהוב אותו ברמה גבוהה שהיא מעבר למצוקת הגוף והנפש, מעבר לתשוקת הגוף והנפש. אהבה שיש בה יותר מקורטוב של חמלה וענווה. אכן, חמלה וענווה הן שבילים פורחים בדרך אל האהבה.

אחר כך נוכל לשעשע אותו, לרתק אותו, לזעזע אותו או כל מה שנרצה לעשות, או כל מה שמוטל עלינו לעשות.

להיות נחמד לאנשים. לא לתקוף אותם על כל צעד ושעל ובלי סיבה ראויה וקיצונית, זהו המצב המקורי, הטבעי והראוי לאדם באשר הוא. הביטו כיצד תינוק שבע ורגוע מביט לראשונה באדם שמעולם לא ראה קודם לכן. מבט כזה שמבקש ליצור קשר, הוא הראוי לנו.

שלכם באהבה,
אמיר