יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(משך קריאה משוער: 4 דקות)
ההפחדות הרשומות מטה, מצד אחד הן לא הורגות אותנו מיד.
מצד שני הן נראות, כאילו, אין מה לעשות אלא לקבלן כגזרה משמיים. כאילו.
חלקן לפחות ולפחות, כאילו, אי אפשר לשנות אותן מיד ועכשיו ואלו הן:
בן זוג או בת זוג מרעילים.
ילדים שממררים את החיים.
בעלי סמכות מרעילים.
עבודה במשמרות מרעילה.
ראיונות עבודה, מבחנים.
ביקורת שוללת, ביקורת "בונה".
ואומרים שיש בנו פגמים ומחדלים
והעתיד לא ידוע, מפחיד, מאיים, קטלני.
די. מעט שקט בבקשה.
אבל לפני הדברים הגדולים והמשמעותיים הללו. הנה דוגמה קטנה להתגברות על לחצים של מומחים בשם עצמם או שליחי אלוה בשם עצמם, שממררים לנו את החיים וזהו לכאורה פרט קטן.
למשל: מומחה גדול אחד שהופיע השבוע ברדיו הממלכתי, הכריז שכולנו אומללים בני אומללים ואנחנו לא ישנים מספיק כי אין לנו זמן לישון ואין לנו זמן לאכול ואין לנו זמן... וכולי וכיוצא באלו אמירות שבהן אנחנו תמיד "אין לנו..."
בקיצור, אמירה כזאת ודומות לה, הן הפחדות חוזרות ונשנות ועושות אותנו חולים.
ובכן, בהחלט אפשר לענות למומחה ההוא באופן ישיר ופשוט:
"אני ישן מספיק וככל יכולתי, אוכל כשאפשר ומדבר עם חברים כשאפשר, מתוך אמונה שלמה שאני משתפר בסבירות מתקבלת על הדעת ומאמין שהבחירות שלי נכונות".
זו כל התורה כולה בנשימה ארוכה אחת והיא דוגמה לאופן שבו אפשר להתייחס לכל ההפחדות ההן למעלה. אפילו אם לא ניתן לסלק אותן מעל פנינו או לא ניתן לשנות אותן, אפשר לשנות את היחס אליהן וזה כל ההבדל.
תחילה ראוי לא לקבל כמובן מאליו כל מה שאנשים חכמים אומרים לנו לעשות לתיקון נפשנו ולגאולת נשמתנו. נניח שמצאנו שיטה חדשה לגאולת עצמנו ונראה שהיא עוזרת לנו, כי כל שינוי בתחילתו הוא מבטיח רבות, קשה אבל עוזר. ואז, במקרה הטוב, מגלים שזוהי מלכודת דבש. נעים, אבל קשה להיחלץ ממנה וזה ממכר וכל התמכרות, אסון אישי. זה במקרה הטוב. ומה במקרה הרע? שלא נדע.
על כן, אחרי שמטילים ספק בריא בדברי חכמים והספק הוסר, אפשר לקבל את דברי החכמים או לא לקבל אותם. קיבלתם? אשריכם וטוב לכם. לא קיבלתם? לא נורא. להפך. יש תקווה.
במילה אחת: אמונה.
אמונה ביכולת שלך להיטיב את מצבך.
אמונה באפשרות של התיקון האישי.
לא תיקון דתי, או כלכלי, או מדיני. אישי.
לרגע זה נראה מסובך. שורדים את הרגע וזה כבר קל.
כן. יש להטיל ספק בריא גם בכל מה שנאמר כאן.
קודם לכל למצוא את המרכז האישי שלך.
ואז שבים אליו בכל רגע של מצוקה. "המרכז האישי", מה זה?
כשתמצא – תדע. זו אינה התחמקות מתשובה אלא הדבר עצמו. מוזר? לא. פשוט.
חמש דקות בלבד בכל פעם.
מקום שקט. נשימת אנחה גדולה וטובה: אוויר נכנס ויוצא דרך הפה, ממלאים את הריאות בכל יכולת הקיבול שלהן ומוציאים את האוויר באנחה קורעת לב. להרפות את הגוף כולו בנועם וברכות. למצוא את הדממה הפנימית. להקשיב לדממה.
זו כל התורה:
דממה פנימית. לרגע. כמו אלוהים. לא בדיוק אלוהים. רק מקצתו:
וַיּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קול דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א', יט 11-12).
זו כל התורה על רגל אחת וכל השאר את תדעי בעצמך מה לעשות, אתה תדע בעצמך מה לעשות. לא תורת סוד, לא קסם וכישוף, לא מסר מעולם אחר. הכול כאן ועכשיו כי "לא בשמיים הוא" (דברים ל', 12). היא כאן, התשובה. בתוכך.
שלכם באהבה,
אמיר
