יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 6 דקות)

 

(הערה אחת ארוכה ושני נספחים קצרים)

 

הארץ בידיעה מיום 6.3.2016: "משרד התרבות מבטל תמיכה ליוצרי תיאטרון עצמאיים.

המשרד הודיע כי לא יעביר לקרן רבינוביץ' לאמנויות תקציב תמיכה בסך רבע מיליון שקל. לדברי מנכ"ל הקרן, הסיבה למהלך לא נומקה."

 

לא במקרה ולא באקראי מתגולל השלטון הישראלי המרכזי, ביד שלוחתו, שררת התרבות, על התאטרון דווקא.

כי תאטרון הוא ישות מסוכנת.

הוא עלול לעורר לחשיבה מהפכנית.

לא מחול. לא קולנוע. תאטרון!

אם מחול לא משתמש במילים ברורות הנתחבות לאוזנו של המאזין או בתמונות במה חד משמעיות, הוא נותר פתוח להצעות של פרשנות ברחנית וחנפנית ועל כן הוא מטבעו לא ממש מסוכן. מבקר התיאטרון בועז עברון אמר לי פעם: "אני לא אוהב מחול. כי אם אתה רוצה להגיד משהו, תגיד. מה אתה קופץ?!" הוא הגזים מעט. כי בהחלט אפשר לומר דבר אחד או שניים באמצעות המחול, אבל אכן, במחול, האפשרות לברחנות ולחנפנות היא הרבה יותר מובהקת. וקולנוע? קולנוע הרי הוא כל כך תעשייה עד כי אפילו אם נמצא בו חשיבה מהפכנית, תמיד אפשר לשסות את ההמונים ביוצריה של היצירה הזאת ובכל מקרה הבנקים לא יתמכו בה. נדיר למצוא בקולנוע בדל סכנה לשלטון הפשיסטי.

אבל תאטרון?!

זו יכולה, חס וחלילה, להיות הצגה אחרת...

 

זו הסיבה שהשלטונות משקיעים אנרגיה חשיבתית וממון רב בשאלה איך לעודד תיאטרון מתחנף. קפיטליזם עושה זאת באמצעות ממון. גם פשיזם. ועל כן מונעים תמיכה מיוצרים עצמאיים שאין להם גרוש אחר על התחת והם אפילו לא יודעים שהם כל כך מסוכנים לציבור ורובם אפילו לא נתכוון להיות מסוכן.

 

רק בסוף ההודעה ההיא על ביטול התמיכה ביוצרים עצמאיים, יוצא המרצע מן השק ואיזה מרצע הוא זה! לא סתם מרצע, מאכלת מוות: "תמיכה זו תוענק במסגרת קרן מורחבת ומוגדלת שמוקמת לטובת תמיכה באמנים עצמאיים מתחומי תרבות שונים ובכללם התיאטרון". כלומר: השלטון המרכזי שואט עכשיו בהתלהבות הפטריוטית הידועה לשמצה שלו, לביטול מוסדות המימון הקיימים ולהקמת מוסדות שנאמנותם לשלטון המרכזי הפשיסטי לא תהיה מוטלת בספק.

 

מדוע הוא עושה זאת?

"מפני שזה היה קל... מפני שהיא הייתה תלויה בי... אני הייתי חזק יותר... מפני שאפשר היה... מפני שזהו כל הסיפור של הכיבוש..." - ציטוט מתוך הגרסה החדשה של "נו-אקסיט" שאמורה לעלות בקרוב בתאטרון החדר. גארסין נשאל מדוע התעלל באשתו וזו תשובתו.

 

יש המון תאטרון מתחנף בישראל. כמעט כולם כאלה. זה מרגיע את השלטון. אבל מבחינתו הסכנה תמיד קיימת. פתאום קם לו תאטרון ומתחיל להטיף לתיקון מצבו של האדם החברתי. מה עושה השלטון? הוא מסיר ממנו את התמיכה. אין לו תמיכה? הוא מחפש דרך לסתום את פיו של התיאטרון בכל צורה מנומקת שהיא. כי תאטרון מתקן עולם, אופוזיציוני אותנטי, הוא אסון לשלטון הפשיסטי הקיים ברגע זה בארץ.

 

אמנם השלטון לא צריך לדאוג. תאטרון כזה הוא נדיר. אבל, כאמור, השלטון לא ינוח ולא ישקוט עד שיסלק אותו מעל פני האדמה, או לפחות ימנע ממנו תמיכה או לפחות יבאיש את ריחו בעיני ההמונים ויעשה זאת באופן ישיר או באמצעות שלוחיו הנאמנים, עד כי לא תהיה לתאטרון תקומה.

 

אבל רוב התיאטרונים מתייצבים מאחורי השלטון ולצד המוני בוחריו קוני הכרטיסים ועל כן הוא נתמך. עד מתי? עד שהפשיזם קורס ואז מוצא לעצמו התאטרון האופורטוניסטי אדונים אחרים. כי הוא תמיד נמצא בסמוך לידו התומכת של השליט ובינתיים מתפרנסים. האם זו בגידה בייעוד המקורי של תאטרון? לא נורא, הם חושבים, לפחות מתפרנסים.

 

אם תשאל אותם, את האופורטוניסטים, מה דעתם על כך שהם בוגדים בייעודם, הם יאמרו, וזהו ציטוט כמעט מלא מדבריה של מנהלת תאטרון ציבורי מסחרי, שנדרשה לשאלה דומה: "מה פתאום?! אנחנו תאטרון רפרטוארי ואמנותי וחברתי ומבדר ומעורר למחשבה וזה וגם זה וגם זה ונותנים לקהל תרבות משובחת" וכן הלאה, תערובת של שקרים וסיסמאות פרסום.

 

וכך זורמים הדברים במהלכם השגור, עד שנעביר את ממשלת הזדון הזאת מן הארץ. אבל הרבה יותר סביר לסלק שלטון דכאני מאשר להפוך תאטרון חנפני למהפכני. כי את התאטרון האופורטוניסטי לעולם אי אפשר להעביר מן הארץ. הוא לנצח נצחים. כמו אכילה, שתיה לינה והפרשה.

 

גם את התאטרון המתקן אי אפשר להכרית מן הארץ,

אולי רק לפעמים,

אבל בלעדיו אין תקווה לתרבות

ובלי תרבות מהפכנית גם ממלכות קורסות.

 

נספח אחד:

לתיבת הדואר שלנו נכנסת הידיעה על ביטול חוק הספרים.

זה החוק שנועד לסייע לסופרים. אה, כן, גם ספרים זה מסוכן.

הנאצים ידעו זאת כאשר שרפו אותם,

לפני ששרפו בני אדם.

 

נספח שני:

המופע של אריאל ברונז בוועידת ישראל לתרבות, יום א', 6.3.2016

ראיתי את המופע ברשת, מתחילתו ועד סופו. שמעתי בעד ושמעתי נגד ושמעתי נמנעים.

עד כאן הכול כרגיל.

אבל המופע של ברונז הוא לא כרגיל.

הוא מגלם את המוטציה החדשה של התרבות הפשיסטית הישראלית.

ברונז נוטל את האירוניה החברתית הבימתית הקלאסית, המיוחסת בדרך כלל לאנשי שמאל, ומכניס אותה לטקסט בימתי שעושה פרודיה על איש שמאל. נא לשים לב: לא סטירה, שהיא כלי של מוחלשים כנגד חזקים, אלא פרודיה שבדרך כלל היא כלי של חזקים ושבעים. למשל, כל מה שמופיע בטלוויזיה הישראלית ומוגדר כסטירה, אינו אלא פרודיה. היוצרים שישבו באולם נחשפו קודם לכן לדברי הבלע של השררה והמופע של ברונז מצא אותם זועמים ועל סף איבוד השליטה בעצמם. ברונז היה הקש ששבר אותם והם התפרצו עליו. לגיטימי לקהל להביע את התנגדותו בדיבור, בצעקה, ביציאה מהאולם. לא לגיטימי ליוצר להשליך תפוזים על הקהל כי זהו מעשה פלילי חוץ-אמנותי. אחר כך המשטרה עוצרת אותו בגין ביזוי דגל המדינה, לא בגין השלכת חפצים על הקהל וקהל הומניסטי יידרש עכשיו להיאבק למען חופש הביטוי של היוצר הפשיסט הזה.

אולי ברונז חושב שהוא אמן אמיץ לב ואוונגרדי. אם כך, הוא טועה. הוא בדרן וחנפן מייגע. כך, בפשטות. על כן מן הנורמה הקיימת יש לגזור שתאטרון "קליפה" שהוא אחד ממנהליו,ימשיך לקבל תמיכה ממשרד התרבות.

(המופע שלו כאן)

 

שיהיו לנו ימים טובים

שלכם באהבה,
אמיר