האיגרת השבועית

ביום שישי, 18.3.2016, בשעה 14:00, במוזיאון תל אביב, אולם אסיא

- הקרנת בכורה לסרטו של גיא דוידי על תאטרון החדר "רגשות מעורבים".

הקטעים הבאים נלקחו מהפרומו לסרט:

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 6 דקות)

(הערה אחת ארוכה ושני נספחים קצרים)

הארץ בידיעה מיום 6.3.2016: "משרד התרבות מבטל תמיכה ליוצרי תיאטרון עצמאיים.

המשרד הודיע כי לא יעביר לקרן רבינוביץ' לאמנויות תקציב תמיכה בסך רבע מיליון שקל. לדברי מנכ"ל הקרן, הסיבה למהלך לא נומקה."

לא במקרה ולא באקראי מתגולל השלטון הישראלי המרכזי, ביד שלוחתו, שררת התרבות, על התאטרון דווקא.

כי תאטרון הוא ישות מסוכנת.

הוא עלול לעורר לחשיבה מהפכנית.

לא מחול. לא קולנוע. תאטרון!

אם מחול לא משתמש במילים ברורות הנתחבות לאוזנו של המאזין או בתמונות במה חד משמעיות, הוא נותר פתוח להצעות של פרשנות ברחנית וחנפנית ועל כן הוא מטבעו לא ממש מסוכן. מבקר התיאטרון בועז עברון אמר לי פעם: "אני לא אוהב מחול. כי אם אתה רוצה להגיד משהו, תגיד. מה אתה קופץ?!" הוא הגזים מעט. כי בהחלט אפשר לומר דבר אחד או שניים באמצעות המחול, אבל אכן, במחול, האפשרות לברחנות ולחנפנות היא הרבה יותר מובהקת. וקולנוע? קולנוע הרי הוא כל כך תעשייה עד כי אפילו אם נמצא בו חשיבה מהפכנית, תמיד אפשר לשסות את ההמונים ביוצריה של היצירה הזאת ובכל מקרה הבנקים לא יתמכו בה. נדיר למצוא בקולנוע בדל סכנה לשלטון הפשיסטי.

אבל תאטרון?!

זו יכולה, חס וחלילה, להיות הצגה אחרת...

זו הסיבה שהשלטונות משקיעים אנרגיה חשיבתית וממון רב בשאלה איך לעודד תיאטרון מתחנף. קפיטליזם עושה זאת באמצעות ממון. גם פשיזם. ועל כן מונעים תמיכה מיוצרים עצמאיים שאין להם גרוש אחר על התחת והם אפילו לא יודעים שהם כל כך מסוכנים לציבור ורובם אפילו לא נתכוון להיות מסוכן.

רק בסוף ההודעה ההיא על ביטול התמיכה ביוצרים עצמאיים, יוצא המרצע מן השק ואיזה מרצע הוא זה! לא סתם מרצע, מאכלת מוות: "תמיכה זו תוענק במסגרת קרן מורחבת ומוגדלת שמוקמת לטובת תמיכה באמנים עצמאיים מתחומי תרבות שונים ובכללם התיאטרון". כלומר: השלטון המרכזי שואט עכשיו בהתלהבות הפטריוטית הידועה לשמצה שלו, לביטול מוסדות המימון הקיימים ולהקמת מוסדות שנאמנותם לשלטון המרכזי הפשיסטי לא תהיה מוטלת בספק.

מדוע הוא עושה זאת?

"מפני שזה היה קל... מפני שהיא הייתה תלויה בי... אני הייתי חזק יותר... מפני שאפשר היה... מפני שזהו כל הסיפור של הכיבוש..." - ציטוט מתוך הגרסה החדשה של "נו-אקסיט" שאמורה לעלות בקרוב בתאטרון החדר. גארסין נשאל מדוע התעלל באשתו וזו תשובתו.

יש המון תאטרון מתחנף בישראל. כמעט כולם כאלה. זה מרגיע את השלטון. אבל מבחינתו הסכנה תמיד קיימת. פתאום קם לו תאטרון ומתחיל להטיף לתיקון מצבו של האדם החברתי. מה עושה השלטון? הוא מסיר ממנו את התמיכה. אין לו תמיכה? הוא מחפש דרך לסתום את פיו של התיאטרון בכל צורה מנומקת שהיא. כי תאטרון מתקן עולם, אופוזיציוני אותנטי, הוא אסון לשלטון הפשיסטי הקיים ברגע זה בארץ.

אמנם השלטון לא צריך לדאוג. תאטרון כזה הוא נדיר. אבל, כאמור, השלטון לא ינוח ולא ישקוט עד שיסלק אותו מעל פני האדמה, או לפחות ימנע ממנו תמיכה או לפחות יבאיש את ריחו בעיני ההמונים ויעשה זאת באופן ישיר או באמצעות שלוחיו הנאמנים, עד כי לא תהיה לתאטרון תקומה.

אבל רוב התיאטרונים מתייצבים מאחורי השלטון ולצד המוני בוחריו קוני הכרטיסים ועל כן הוא נתמך. עד מתי? עד שהפשיזם קורס ואז מוצא לעצמו התאטרון האופורטוניסטי אדונים אחרים. כי הוא תמיד נמצא בסמוך לידו התומכת של השליט ובינתיים מתפרנסים. האם זו בגידה בייעוד המקורי של תאטרון? לא נורא, הם חושבים, לפחות מתפרנסים.

אם תשאל אותם, את האופורטוניסטים, מה דעתם על כך שהם בוגדים בייעודם, הם יאמרו, וזהו ציטוט כמעט מלא מדבריה של מנהלת תאטרון ציבורי מסחרי, שנדרשה לשאלה דומה: "מה פתאום?! אנחנו תאטרון רפרטוארי ואמנותי וחברתי ומבדר ומעורר למחשבה וזה וגם זה וגם זה ונותנים לקהל תרבות משובחת" וכן הלאה, תערובת של שקרים וסיסמאות פרסום.

וכך זורמים הדברים במהלכם השגור, עד שנעביר את ממשלת הזדון הזאת מן הארץ. אבל הרבה יותר סביר לסלק שלטון דכאני מאשר להפוך תאטרון חנפני למהפכני. כי את התאטרון האופורטוניסטי לעולם אי אפשר להעביר מן הארץ. הוא לנצח נצחים. כמו אכילה, שתיה לינה והפרשה.

גם את התאטרון המתקן אי אפשר להכרית מן הארץ,

אולי רק לפעמים,

אבל בלעדיו אין תקווה לתרבות

ובלי תרבות מהפכנית גם ממלכות קורסות.

נספח אחד:

לתיבת הדואר שלנו נכנסת הידיעה על ביטול חוק הספרים.

זה החוק שנועד לסייע לסופרים. אה, כן, גם ספרים זה מסוכן.

הנאצים ידעו זאת כאשר שרפו אותם,

לפני ששרפו בני אדם.

נספח שני:

המופע של אריאל ברונז בוועידת ישראל לתרבות, יום א', 6.3.2016

ראיתי את המופע ברשת, מתחילתו ועד סופו. שמעתי בעד ושמעתי נגד ושמעתי נמנעים.

עד כאן הכול כרגיל.

אבל המופע של ברונז הוא לא כרגיל.

הוא מגלם את המוטציה החדשה של התרבות הפשיסטית הישראלית.

ברונז נוטל את האירוניה החברתית הבימתית הקלאסית, המיוחסת בדרך כלל לאנשי שמאל, ומכניס אותה לטקסט בימתי שעושה פרודיה על איש שמאל. נא לשים לב: לא סטירה, שהיא כלי של מוחלשים כנגד חזקים, אלא פרודיה שבדרך כלל היא כלי של חזקים ושבעים. למשל, כל מה שמופיע בטלוויזיה הישראלית ומוגדר כסטירה, אינו אלא פרודיה. היוצרים שישבו באולם נחשפו קודם לכן לדברי הבלע של השררה והמופע של ברונז מצא אותם זועמים ועל סף איבוד השליטה בעצמם. ברונז היה הקש ששבר אותם והם התפרצו עליו. לגיטימי לקהל להביע את התנגדותו בדיבור, בצעקה, ביציאה מהאולם. לא לגיטימי ליוצר להשליך תפוזים על הקהל כי זהו מעשה פלילי חוץ-אמנותי. אחר כך המשטרה עוצרת אותו בגין ביזוי דגל המדינה, לא בגין השלכת חפצים על הקהל וקהל הומניסטי יידרש עכשיו להיאבק למען חופש הביטוי של היוצר הפשיסט הזה.

אולי ברונז חושב שהוא אמן אמיץ לב ואוונגרדי. אם כך, הוא טועה. הוא בדרן וחנפן מייגע. כך, בפשטות. על כן מן הנורמה הקיימת יש לגזור שתאטרון "קליפה" שהוא אחד ממנהליו,ימשיך לקבל תמיכה ממשרד התרבות.

(המופע שלו כאן)

שיהיו לנו ימים טובים

שלכם באהבה,
אמיר

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 2:30 דקות)

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (פיקודי: שמות ל"ח 21).

מנקודת מבטו של אדם-יוצר, שתי הפרשות, ויקהל ופיקודי, החותמות את ספר שמות, מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה. כדי לעקוב אחר הרצף הדרמטי, יש לחזור אחורה, אל סיפור ההתגלות של האל לעמו, במעמד הר סיני. אבל גם מעמד זה הוא תוצאה של תהליך שהחל עם ההגירה מארץ כנען למצרים.

החיים במצרים הם גלות בלתי נמנעת שהיא מנת חלקו של כל אדם-יוצר, בין אם הלך למקום אחר ובין אם היה גולה בארצו. היציאה ממצרים מסמנת את סיומה של תקופת הבשלתו של האדם-היוצר וההליכה במדבר מסמנת את פרק הזמן שבו מבשילה יצירתו. לכאורה, הכניסה אל הארץ המובטחת אמורה להיות נקודה בזמן שבה יוצאת יצירה לאור עולם.

זו דרמה גדולה, המשלבת בתוכה את מתן תורה, שהיא סיפור בתוך סיפור, משל בתוך משל. התיאור הזה אינו מתייחס לדרמה המתרגשת לעתיד לבוא, בארץ כנען. זו מתחילה בספר יהושע עם כיבוש הארץ. החומש וספר יהושע יחדיו, הם חלום שהוגשם ושברו.

לכאורה החומש הוא יצירה נפרדת מספרי הנביאים והכתובים ובכל זאת הם נמצאים בסמיכות לחומש ולא במקרה. אם החומש מניח בסיס מוסרי לפעולתו של האדם, ספרי הנביאים והכתובים מלמדים על ההתמודדות עם אותו בסיס מוסרי ובעיקר על מעשי הכשל של האדם. האם התנחלות בארץ המובטחת היא בהכרח תהליך של כיבוש הארץ, דחיקת התושבים שבה, גירוש והשמדה של כל מי שאינו נמנה על בני דת משה? כי אם כן, אזי כיבוש הארץ סותר את עקרונות המוסר שהוצבו קודם לכן בחומש. נראה שלא נותר אלא לראות את החומש כתורת משה המוסרית ואת הספרים הבאים אחריו כתיאור אפסותו של האדם וכישלונו בהתמודדות עם יצר ההרס שבו, וזוהי למעשה כוונת המחבר: ללמד על דבר השלילה, את דרך המוסר האלוהית.

לשון מתסכלת היא דיבור בעל אופי של תחרות, דחיה ותוקפנות...

תיקון לשון הוא מה שראוי לומר כדי לסייע בריפוי עצמי ובריפוי החברה...

מה ראוי לעשות? למעט בשלילה. להרבות בחיוב. לדייק בכוונה...

בעבר היה נהוג לומר: "יש לי סְבָרַת כֶּרֶס" והכוונה הייתה: השערה בלתי מבוססת, מחשבה שנולדה מתוך תחושה בכרס, כלומר בבטן, שהיא דבר בעל תוקף מפוקפק. אבל הקדמת המונח "תחושת בטן" להצגת מחשבה כלשהי בטעות יסודה. הביטוי "תחושת בטן" מלמד על תחושה בלבד: לחץ, כאב, רווחה, שלווה, נינוחות וכד'. אמנם אפשר לטעון שבתוך התחושה מגולמת מחשבה ואז יש לבטא את המחשבה המגולמת בתחושה, אבל רצוי לומר בפשטות: "אני חושב ש...".

אולי יש פה משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

רגשות מעורבים

סרטו של גיא דוידי

הקרנה בנוכחות היוצרים והמשתתפים

במסגרת פסטיבל אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
יום שישי 18.3.16 בשעה 14:00 במוזיאון תל אביב, אולם אסיא.

בשעה 14:00 - קוקטייל. הקרנת הסרט מתחילה בשעה 14:30.

לאחר הסרט: ברכות. לאחר מכן נשמח להזמינכם למליאה חגיגית לרגל יציאת הסרט שתכלול את השיחה שלאחר הסרט עם היוצרים והמשתתפים בתאטרון החדר - בשעה 17:00.

​

אמיר אוריין הגשים את כל מה שיוצר חולם עליו. הוא היה שחקן מבטיח ב"הבימה", כוכב קולנוע וטלוויזיה ומבקר שקרע לגזרים את עולם התאטרון השמרני. אבל את התאטרון הבועט שהוא רצה ליצור אף תאטרון לא יכול היה לקבל. ב-1985 פתח אמיר בביתו את תאטרון החדר, העלה הצגות הקוראות-תיגר על הסדר הקיים ולימד תלמידים על פי שיטת המשחק שיצר: שיטת אוריין – המעגל הפתוח. ביום בו מגיעים תלמידי המשחק לצפות בעיבוד הנוקב ל”נו-אקסיט" פורצת המלחמה בעזה. הכעס והתסכול של התלמידים מסתירים רגשות מורכבים יותר, רגשות שאמיר ינסה לנתב למקום בו הם צריכים לבוא לידי ביטוי במלואם - הבמה.

צלם ובמאי: גיא דוידי | מפיקים: אנה סומרשף וגיא דוידי | עורכים: יואב גרשון, רובן קורנפלד וגיא דוידי | מוזיקה: נועה קורנברג | מפיק שותף: כריסטיאן מוסבולד | בהשתתפות: אמיר אוריין, אריאל מוטולה, לימור אברהם, איתי בראל, ליאור רודן, יובל דור, מרילוז ריברה סיירה, אבי גיבסון בראל, שלי גורל, רותם זיו, עמירם שניר, גליה לוין, אורלי בויום, ניר בנאי, אביגיל לזר, לאנא פהאום, דניאל לבנון, אמור דנטי, נועה פרומרמן | חברות הפקה:  GUY DVD FILMS\ OYA FILMS | בתמיכת: קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, מפעל הפיס, Fritt Ord, Alter-Cine Foundation, NRK. 

(77 דק, עברית תרגום לאנגלית)

כרטיסים בקופת המוזיאון: 03-6077020, בשעות  21.00-14.00

הסרט יוקרן גם בפסטיבל סולידריות שיתקיים בסינמטק תל אביב בין הימים 14 ל-17 באפריל.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

"זהו מבצע של משחק נדיר!"  (צבי גורן, אתר הבמה)

"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"  (תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 אם היטלר היה נכנס אל החדר, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

כולל קפה, תה, מים ושטרודל

יום ג', 22.3.2016, בשעה 20:30, בחדר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

מונודרמה מצמררת, מרתקת,

מבוססת על סיפור אמיתי:

רב חובל ישראלי מגלה על סיפון ספינתו נוסע סמוי.

כתב: יוסי זיו.

עיבד לבמה וביים: אמיר אוריין.

משחק: יוסי זיו.

מוצ"ש, 12.3.2016, בשעה: 20:30, רחובות

יום ו', 8.4.2016, בשעה 20:30, ראשון לציון

מוצ"ש, 9.4.2016, בשעה: 20:30, בחדר

40 ₪. טל': 03-5171818, 054-524-2461, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

המשרתים

"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה", דנה שוכמכר, 06.12.2015).

בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום.

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה

ימים ג', ד', 12-13.4.2016, 20:30, בחדר

בחדר. טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה ליוצרים ולכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 18.3.2016, בשעה 17:00, בחדר

מליאה חגיגית לרגל הצגת הבכורה

לסרטו של גיא דוידי על תאטרון החדר:

"רגשות מעורבים".

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

"אם לא היה פה מעקה הייתי עפה"

אירוע השקה לכבוד הופעתו של ספר השירה השישי של סמדר שרת: "אם לא היה פה מעקה הייתי עפה" בהוצאת "ספרי עיתון 77". בין המשתתפים: פרופ' יצחק בן מרדכי, נילי דגן, משה אוחיון, ניסים ברכה, יואב איתמר, לילך גליל ויחזקאל נפשי. מוזיקה: רונית רולנד וההרכב. על הפסנתר ציבי שרת.

במהלך האירוע ניתן יהיה לרכוש את הספר.

יום ג', 15.3.2016, בית היוצר בנמל תל אביב, האנגר 22.

פתיחת דלתות: 20:00. תחילת האירוע: 20:30.

הכניסה חופשית. מוזמנות ומוזמנים!

מונולוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ מונולוגים (הדוא"ל שלנו)  

מאוזנים

(הפושעים הערמומיים ביותר כנגד האנושות הם אלו "המאוזנים". אלו האומרים שהם לא מסכימים עם כל דבר שאומר ועושה היטלר או ראש הממשלה, או כל צורר אחר, אבל הם "מבינים" אותו וחושבים ש"יש גם דברים טובים שהוא עושה, או עשה או יעשה")

אתם המאוזנים,

שרועים על ספות הבד המפנקות,

אגודלים אדישים מיומנים

טופפים קלילות על מסכי טלפון חכם.

אתם המאוזנים,

שכל דבריכם מובנים מאליהם,

שלא דבק בכם רבב

ואין להאשים אתכם

אפילו בביטוי של מחשבה מקורית אחת,

שלא לדבר על מהפכנית.

אתם המאוזנים,

שכל אדם, עושק ונעשק, רוצח ונרצח

מוצא אצלכם גם כף חובה וגם כף זכות.

אתם המאוזנים,

שכל מעשה זוועה עובר לנגד עיניכם

ואתם אפילו לא ממצמצים ולו להרף עין.

אתם המאוזנים,

טבולים וספוגים מכף רגל ועד ראש

ברוע אנושי כל כך,

וכל כך לא מאוזן,

רוע בטהרתו, נעים, מענג, מספק

אושר של רוע מוחלט וחד משמעי.

אתם המאוזנים,

בדבר הבל פה פושעים כנגד האנושות.

יום אחד תבואו על עונשכם

וכמובן שלא תדעו על מה ולמה.

רק שאלה אחת נותרת ללא מענה עד בוא יום הדין:

האם ביום ההוא, יום פסק דין וגזר דין לכף חובה ללא כף זכות,

האם אז עדיין תהיו מאוזנים?

(א.א.)

-------------- -------------- --------------

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------