הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)


(משך קריאה משוער: 4:30 דקות)


התעלות

היא כתבה קטע נוקב, בוטה ומרגש, על דיכוי אישי שעברה במסגרת דתית שבה גדלה. "נוקב, בוטה ומרגש" זהו מקבץ של הגדרות המסמנות הערכה גדולה ומחמאה גדולה ליוצרת שכתבה אותן. כי אמנות היא קודם לכל בּוֹטה ונוקבת. יש בי מעט מבוכה בכתיבת המשפט האחרון כי הוא בגדר של המובן מאליו בכל חברה מתוקנת. אבל נראה שהחברה שבתוכה אני חי אינה מתוקנת כל צרכה ועל כן יש לרשום את המשפט הזה, כדי להזכיר שוב. מיטב השיר - הבּוֹטוּת שבו.


והכתיבה הייתה כאש בוערת בעצמותיה וזו חוויה שיוצאים מכירים מניסיון אישי בכתיבה הראשונה, בהצגה הראשונה. לאחר שנכתב הקטע היא חשה התרוקנות של מתח ורגע יפה של ניקיון נפשי. גם את הרגע הזה יודע כל יוצר, לאחר שמיצה את אונו ביצירה חדשה. יש לנצור רגעים אלו בזיכרון. גם בשביל רגעים כאלה חי אדם-יוצר.


ואז באה השקיעה. היצירה כבר נכתבה והיא בגדר של טיוטה מזהירה ומבטיחה. מלבד פן אחד שלה, שקודם לכן נראה כחיוני והכרחי ומובן מאליו ואילו עכשיו הוא מאיים עליה. עכשיו היא חושבת שהיצירה הזאת היא חריפה מאד, חצופה מדי, בוטה מדי והיא נתקפת אימה. מה יגיד הקהל שייחשף אליה? היא יודעת שטעמו של הקהל הזה התנוון בחשיפת-יתר לבידור. היא יודעת דבר אחד או שניים על הרגליו של האזרח המצוי. גם היא אזרחית מצויה, לפחות לפעמים. היא יודעת שכולם רוצים נחמה ורוגע ולהיות בסדר עם כולם ושלא ידקרו אותם ולא לעשות גלים. במשפט אחד, מה כולם רוצים? להיות מטומטמים.

 

אפקט הפרפר

כיצד נולדת חשיבה מסרסת כזאת? יש לכך שתי תשובות לפחות.

ראשית, היא תמיד נולדת לאחר שהטיוטה הושלמה והגיע עידן הספק וההתלבטות היוצרת וזהו שלב לגיטימי שאחריו היצירה שואטת קדימה על פי בחירתו של היוצר.

שנית, היא תלויה ברוח התקופה.

 

אחת ממייצגי רוח התקופה היא היום האישיות הציבורית היושבת לה במרומי משרד התרבות, רחוקה והזויה ככל שהיא והיא שרת התרבות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהכרזותיה הפשיסטיות. האמירות הבוטות שלה נועדו לסרס אמירות אמנותיות בוטות. זו לעומת זו. ככל שהדבר נשמע מוזר, היא אכן משפיעה על נפשם ויצירתם של יוצרים בכל אתר, יוצרים שכלל אינם מכירים אותה אישית ואין להם כל ענין בה. אמירה פשיסטית אחת של שררה אחת בירושלים הנצחית, מתגלגלת לה לחדר חזרות קטן בפריפריה התל-אביבית, במסלול ישיר או עקיף ואפילו אם היוצרת לא ממש שמעה את האמירה הזאת ולא קראה אותה בטלפון החכם שלה, היא עברה, האמירה, אל תודעתו של חבר של חבר של חברה או של חברה או של בן משפחה או עמית או שכן ונוחתת בתודעת היוצר, לפעמים מבלי שהוא יודע כלל את המקור שלה. כי הרעל הפשיסטי מחלחל לפינות שלכאורה אי אפשר לנחש שיבואו שמה ומסרס את היצירה החופשית.

 

"מה יפית!"

כמו בכל מדינה דכאנית מן המניין, בצד המכוער על הגלובוס, גם בארץ הזאת שועטים עדרי יוצרים ומזמרים באוזני השלטון זמירות "מה יפית" בסגנון קרנפים ומוכנים לשכנע את מי שמוכן לשמוע אותם, מדוע נכון לדכא יצירה חופשית, למתן אותה, לרסן אותה, להרחיק את עדותה, אל מקום אחר, למשל לדנמרק, לזמן אחר, למשל לפני המבול, אחרי המבול, והם משוכנעים שכל מילה שהם אומרים בעניין הזה היא אמת לאמיתה, חצובה מפי הגבורה.


והיוצרת שלנו, שקודם לכן היצירה בערה כאש בעצמותיה והיא לא יכלה להכיל אותה עד כי נתנה לה ביטוי אותנטי, היא עכשיו רוח נמוכה.

 

ניתוק

ואז היא אומרת לעצמה: אני צריכה לרכך את המסר. אי אפשר להיות כל כך בוטה. אנשים לא יכולים לעמוד בזה. הם ידחו אותי, יגלגלו אותי מכל המדרגות, יורידו אותי מהבמה. נכון לי יותר להיות קלה עם אנשים. נכון לי יותר לרכך את המסר!".

נכון לך? או נכון לשרת התרבות שלך?

הנה מדוע התרבות שלנו כל כך עלובה. כי הדיכוי המתמיד – עובד.


אז מה לעשות, שואלת היוצרת.

קודם לכל לנתק את עצמך מעטיני השלטון, ניתוק פיזי. ניתוק כלכלי. ניתוק נפשי ותרבותי, וליצור באופן ממשי. אבל, מקשה היוצרת, אנחנו כולנו קשורים בחבל הטבור אל משרד התרבות ולא יכולים לראות עצמנו מתנתקים ממנו.


אכן. זו צרה שנובעת מהרגל מחשבה נוקשה. אם כן, לפחות עד שהניתוק יהיה אפשרי או עד שנחליף את השלטון, יש ללמד את עצמנו לדעת, שהתמיכה הממשלתית היא רק אופציה אחת ויש אחרות. אחת מהן היא המגמה שהתחיל בה תאטרון החדר לפני שני דורות ועכשיו היא זרם בתרבות: להיות תאטרון חדר. פשוט.

 

שיהיו לנו ימים טובים

שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 3 . 17