יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 1 ד')

היא נכנסת אל החדר, מכונסת בעצמה.

אני שואל אותה מה קורה.

-  בחיים שלי לא היה לי רגע אחד של אושר.

-  מה עשית היום?

- קמתי במצב רוח רע. נסעתי לעבודה. היה יום דפוק.

- איך נסעת לעבודה?

- באוטובוס.

- מה עשית באוטובוס?

- מה כבר אפשר לעשות באוטובוס? ישבתי. השתעממתי. נמנמתי. חשבתי.

- על מה חשבת?

- על כל מיני דברים. על בחור אחד.

- אני משער שהמחשבה על הבחור הייתה נעימה.

- מה שייך נעים או לא נעים? היה נחמד.

- ואפשר לומר שזה היה רגע אחד של אושר?

- אושר?

- כן.

- אולי... כן... אפשר לומר.

היא מחייכת לרגע.

אנחנו מיטיבים לזהות בחיינו, כל רגע של דיכוי ושל סבל, אבל מקלים ראש, ברגעים של אושר ועונג. יש האומרים בספקנות: היה לי נעים - אז מה, זה האושר?

כן. גם זה אושר.

שוב אנו שוכחים להזכיר לעצמנו שאפילו רגע אחד של אושר הוא נצח.

לא בשמיים הוא. הוא כאן. בתוכנו. אפשר לזהות אותו. אפשר להגדיר אותו ולחוות אותו במלואו.

חיינו היו יכולים להיות מלאים יותר, עשירים יותר ויצירתיים יותר, אם היינו מיטיבים לתת ביטוי לסבל, ולחוות את האושר במלואו.

(מתוך ספר "המעגל הפתוח", הגרסה המעודכנת, 2016, עמ' 31)

שיהיו לנו ימים טובים

שלכם באהבה,
אמיר