יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 7:30 דקות)

 

שיחה שתחילתה תסכול וסופה תקווה

שלוש הנחות יסוד

1. התאטרון מת והוא חי בבידור

2. אי אפשר להתפרנס מתאטרון.

3. אם תאטרון הוא לא מקצוע, מה הוא?

 

מת חי מת

באולם המכונה "קפה תאטרון" לא מגישים קפה והמזנון שנראה כמו אוסף מצומצם וחפוז של מצרכים, נעול על סורג ובריח. ממש כך. האולם גדול מדי מכדי שיהיה קטן, עם במה גבוהה מדי כי הרצפה ישרה וצריך להרים במה לגובה על מנת שהקהל מהשורה השנייה והלאה יראה גם את הרגליים של השחקנים.

 

מקום נושם עייפות ואדישות אל מול העליבות הדוממת של עצמו. ברגע הראשון, ההזנחה אינה נראית לעין, אלא רק לאחר שמתיישבים בכיסאות הקשים ונושמים נשימת אנחה הכרחית ואז מגלים שהאוויר דחוס וכבד וקדרות מולכת בו ופני האולם כפני האנשים היושבים בו וההגברה משדרת מוסיקה סתמית מחרישת אוזניים, שלא נועדה להקשיב לה אלא להחריש אוזניים ולאטום את התודעה ולא במקרה.

 

האנשים פניהם קודרות. מבטם קשה. הם לא רואים את מה שמאחוריהם. לא רואים דבר מצד זה או מזה ואפילו מה שלפניהם אינם רואים. מבטם מרוכז בעצמם כמו מי שחושש להביט, שמא יחרד פתאום.

 

הם יהיו אסירי תודה אם תיתן להם הצגה מצחיקה או מחזמר עם שירים וריקודים ויסתפקו גם בדרמה משפחתית. הם באו כי הם מבקשים למחוק את הזיכרון. יש מי שבא בגלל זיכרון אישי ויש מי שבא בגלל זיכרון חברתי וכאן מתברר כי כל אישי הוא חברתי והעיקר למחוק. בגלל הפחד.

 

יש אולמות תאטרון נאים ממנו ומטופחים יותר מהאולם הזה, ויש בתי תפילה מהודרים יותר מכל אולם תאטרון. התאטרון לא חשוב. למסקנה העגומה הזאת הגענו לפני זמן מה. היא התגלגלה בשולי התודעה אבל מתעכבת מלצאת לאור. התאטרון לא חשוב. הוא עשוי להיות יפה לעין, נעים לאוזן, אפילו משובב נפש וזה הרבה אבל לא יותר מזה חלילה. כי יותר מזה היא המהפכה ומי רוצה מהפכה כאשר פוחדים מכל תנועה קלה של עצמנו, מכל תנועה קלה של מי שלפנינו, שלא לדבר על מי שמאחורינו.

 

התאטרון מת כי הוא חדל להציג את הדרך למהפכה. חדל לחשוב מהפכה. חדל לחשוב על תיקון מצבו של האדם ועושה בידור. בעבר הוגי דעות כינו תאטרון כזה בשמות גנאי לתפארת: תאטרון מזויף, מנוון, ממית וכן הלאה... אנחנו מכנים אותו תאטרון קואליציוני ובעידן של תרבות מתנוונת, הרי זה גרוע ממוות.

 

מתי לאחרונה ראה הצופה הסביר הצגת תאטרון כי רצה לראות במיוחד אותה ולא בגלל הזמנה של חברים או חובה חברתית של קבוצה כלשהי או בגלל שיש לו מנוי שנתי או דיל נוח במיוחד? מי שאומר שראה תאטרון ללא כל הנסיבות הללו, הוא אכן ישות נדירה ביותר. למעמד הביניים המבוגר יש מנוי לאחד מהתאטרונים הישראלים הממוסחרים המכונים רפרטואריים. לצעירים יש מועדונים ומופעי פארק. לגמלאים יש קבוצות חברים והם באים לראות הצגות בבית של חברים ולפעמים באים גם לתאטרון החדר ואז הם רואים אנשים צעירים בחדר, או שהחדר בא אליהם הביתה.

 

אומרים שמנהלי התאטרונים המסחריים המכונים רפרטואריים, יושבים על כיסאותיהם עשרות בשנים ושהם צריכים ללכת הביתה. מחפשים אותם, את מנהלי התאטרון. הם מטרה קלה ונוח לתקוף אותם. לכאורה, קל יותר להעיף החוצה מנהלי תאטרון מאשר להעיף החוצה ראש ממשלה דיקטטור. האומנם? ואולי זו רק אחיזת עיניים? כי אם מנהלי התאטרון עושים את מה שראש הממשלה הדיקטטור שלהם רוצה שיעשו, כי אז קשה להעיף אותם לא פחות מאשר קשה להעיף ראש ממשלה. זה הגיוני בדיקטטורה, לא כן?

 

וגם אם יעופו כל מנהלי התאטרון מכיסאם, כמובן לאחר שיעוף מכיסאו ראש הממשלה שלהם, אז מה? אז יתחלפו המנהלים אבל כל עוד "השיטה עובדת", כולם מרוצים, מראש הממשלה ועד אחרון המנויים ואז מי יבוא לזעזע את הסירה המאופרת הזאת על שלל צבעיה ואשליותיה ועל יוצריה הווירטואוזיים במבחר הקטעים המבדרים שלהם - כאשר החלופה היא מהפכה?

 

ולפעמים התאטרון המסחרי הזה מתחפש ל"חברתי", כלומר מעמיד פנים של תאטרון מבקר ובוטה ומזעזע, אבל זו אשליה ערמומית ויש שיאמרו נפשעת וכל הצדדים משתפים פעולה בתרמית. מציגים אשליה של "חברתיות" וקהל מצקצק בשפתיו ואומר בהתפעלות מזוגגת: "איזו העזה!". לא העזה ולא נעליים. כי אם איש אינו קיים אז ומוחה או יוצא מהתאטרון, או מחזיר את המנוי או מאיים לסגור את התיאטרון או לסקול באבנים את יוצריו, הרי זהו הסימן לכך שמה שמוצג בפנינו הוא בידור נעים ומדגדג ו"מרגש", כן, "מרגש" היא מילת מפתח שפועלת לכול הכיוונים גם ביושר וגם בתרמית. את תאטרון החדר ניסו לסגור כבר עם המופע הראשון אבל הוא ממשיך להתקיים. מאז ומתמיד אימצנו מערכת עקרונות אמנותיים, לא מסחריים.

 

לא מקצוע

ידידה שאני סומך על שיקול דעתה חזרה מחו"ל לאחר שבדקה שם את השטח ומסרה דבר שיודעים אותו בכל מקום אך לא מדברים על זה: תאטרון זה לא מקצוע.

 

כאשר מורים בבתי הספר הקלאסיים לתאטרון אומרים לתלמידיהם שלהיות שחקן זה קודם לכול מקצוע ושהם מוכרחים לקבל כסף על ההופעה שלהם ואם אינם מקבלים הם לא באמת שחקנים מקצועיים אלא שפנים וכולי... הרי הם משקרים ביודעין או מתוך התעלמות מהמציאות ומעצבים דורות של שחקנים מתוסכלים.

 

בכל מרכז תאטרוני גדול, שחקנים, במאים, מחזאים ואפילו מפיקים, לא יכולים להתקיים מתאטרון. יש מספר מצומצם מאד של אנשי תאטרון שמופיעים בהצגות המסחריות על הבמות הגדולות במרחבי התאטרון המסחרי של לונדון, פריז, ניו יורק, תל אביב וכולי, והם מתפרנסים עד שההצגה מסיימת לרוץ או עד שמפטרים אותם ואז הם מובטלים תקופה קצרה או ארוכה, לרוב ארוכה עד ארוכה מאד. לא נעים לדבר על זה. חייבים לדבר על זה. מי מרוויח? כמו תמיד במשק הקפיטליסטי: ברון ממון זה או אחר, בעלי אולמות - לפעמים.

 

מה כן?

תאטרון הוא לא מקצוע. הוא יעוד אישי שמקדישים לו את החיים.

תאטרון ממשי הוא יצירה שהמטען הסגולי שלה גדול מסך כל חלקיה, שיש לה ערך נוסף על מה שנראה לעין. יש בה תקווה לעורר תודעה ולעודד מהפכה לתיקון מצבו של האדם. כך קם תאטרון החדר וכך הוא מתקיים עשרות בשנים.

 

תאטרון הוא כמו התורה הקדושה, שמקדישים לה חיים שלמים על מנת ללמוד אותה ולא על מנת לעשות אותה "קרדום לחפור בה" פרנסה. ומי שהופך תורה ותאטרון קרדום לחפור בהם, במקרה הרע הוא בוגד ביעוד הממשי שלו ובמקרה לכאורה "הטוב" הוא מייצר בידור שתכליתו להנעים, לשעשע, להשכיח ולטמטם תודעה. יש מי שסבורים שגם זה יעוד. הם טועים. זו פרנסה. תאטרון ממשי הוא יעוד ולא אמצעי לקיום פיזי. כך גם ספרות ממשית שנדיר למצוא אותה בדוכני שבוע הספר וכן שירה ואמנויות צבע, צורה וצליל.

 

ואם איזה טרדן בא ושואל אותך: "נו, אז אפשר לחיות מזה?", חייך אליו בסלחנות ואמור לו בנעימות: "לחיות מתאטרון? כמובן שלא! מתאטרון לא חיים. תאטרון הוא יעוד לחיים!"

- אז ממה אתה חי?
- אתה יודע, עסקים...

 

שיהיו לנו ימים טובים

שלכם באהבה,
אמיר