יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

"תרגיע!" 

 

(משך קריאה משוער: 5 דקות)

 

שתי מילות מפתח נפוצות: "מרגש" ו"תרגיע".

במקרים רבים, "מרגש" מסמנת תופעה מעוררת רגשות ברמה נסבלת שאינה מחייבת חשבון נפש כלשהו. לדוגמה: רוב סדרות הטלוויזיה נועדו לרגש אך לא לעורר חשיבה מוגברת. אם התופעה מעוררת רגשות מעבר לרמה נסבלת היא גורמת אצל רבים לדחייה ואז מבקשים "להרגיע!".

 

"תרגיע!" היא המלצה שנועדה לסרס תופעה שיש לה פוטנציאל לרגש באופן מהפכני.

במקרים קיצוניים היא מתעמתת עם התנהגות חולנית. אבל לא על כך מדובר כאן אלא על מרחב החוויות האנושי הסביר.

 

"מרגש" ו"תרגיע!" נועדו לסמן תופעות פוליטיות במהותן שמתייחסות לאופן שבו יש לשמר את הסדר הקיים, מבלי לעורר מחשבה מהפכנית שמטרתה לתקן את מצבו של האדם, שלא לדבר על פעולה מהפכנית.

 

"מרגש" ו"תרגיע!" הם ביטויים שהונחלו להמונים ע"י מעצבי דעת קהל מרכזיים, הפועלים על דעתם של בעלי הון ושליטה ושל פוליטיקאים הנתונים למרותם. מרגע שמילות מפתח אלו הונחלו להמונים, נעשה בהם שימוש נפוץ על ידי כל אדם.

 

"מרגש" היא ציון לשבח.

"תרגיע!" מעוררת רגשות מעורבים.

 

"תרגיע!" מתחברת לאמצעים הנפוצים האלה: תרופות הרגעה סינטטיות מטעמה של רפואה קלאסית. תרופות מבוססות צמחי מרפא מטעמה של רפואה עתיקת יומין. סדנאות מדיטציה.

מכוני כושר. פעולות פולחן בעלות אופי דתי בהשראת דתות קלאסיות. אירועי בידור ככלל, קומדיות וסטנד אפ בפרט וכן הלאה.

אבל כל אלה פועלים לטובה רק על חלק מהמטופלים ורק חלק מהזמן וכן הן ממכרות ודורשות טיפול חוזר וחוזר חלילה.

 

שתי סיבות מרכזיות מדוע "תרגיע!" לא ממש מרגיע:

 

1. "תרגיע!" על רוב צורותיה הדקדוקיות, מרמזת על הנחייה וציווי. היא דורשת פעולה ישירה. אבל בני אדם הם ישויות אוטונומיות ולא סובלים שיגידו להם מה לעשות. כך גם בעלי חיים וצמחים. רק בתהליך של התחברות חברתית הם מוכנים לוותר על אוטונומיה לטובת הטבות אחרות. עדיין נותרת בהם הרוח האוטונומית והיא תתגלה בעתות מצוקה. כך גם בעלי חיים וצמחים. בקיצור, אם מישהו אומר להרגיע, הוא עלול לקבל כיסא בראש או לפחות מבט של זעם או לגלוג או שניהם גם יחד, או התעלמות, כי באמת אף אחד לא אוהב שיגידו לו מה לעשות.

 

2. אם, למרות כל הקשיים הטבעיים, מוכן הפרט לבצע הרגעה כלשהי, הדבר שהוא מבצע למעשה היא דחיקה פנימה של מתחים ושחרור רק של חלק קטן מהם. מטבעה של הרגעה הוא לרסן תגובות, "למעוך" אותן פנימה בעדינות, לאפק את התגובות העוצמתיות בעלות המטענים העודפים. יוצא מכך שהרגעה "משתמשת" בכמות קטנה יחסית של אנרגיה. אבל במצב של מתח מתעוררות בגוף רמות גבוהות של אנרגיה. יוצא מכך שרובו של המתח נמצא מתחת לחוויית ההרגעה והוא מאיים לפרוץ שוב. כאשר מפלס המתח עולה מעל לרמה שבה אפשר לאפק אותו, הוא מתלבש על חוויה מתאימה כמו כעס, פחד, עצב ואחרים ופורץ החוצה ואז טוענים שהפרט גילה "התנהגות בלתי נשלטת!"...

 

אדם-יוצר בעל כוחות נפש מספקים, יושרה ומיומנות יצירתית סבירה - פועל אחרת. על מנת להגיע למצב של רגיעה מספקת הוא מבצע את מה שניתן לכנות כ"תכנית שני השלבים": קודם לכול הוא נותן ביטוי למתח שמתעורר בו, באופן ישיר ומבוקר, על במה, בחדר הסדנה או בכל מרחב יצירה מוגן אחר.

מצד אחד, הביטוי הזה עשוי להיות בעל אופי אופוזיציוני או חתרני ואז אמנות מטבעה בנויה להכיל זאת. למשל, הוא עשוי ליצור רגעי יצירה מזעזעים המאתגרים את ההתנהגות הנורמטיבית.

מצד שני, הביטוי עשוי להיות בעל אופי מקובל בציבור, כלומר קואליציוני ואז הפעולה תוגדר כבידורית, למשל הוא יעשה ככל יכולתו להצחיק את עצמו ואת קהלו או להגיש לו את המובן מאליו והנוח לעיכול. למעשה הוא מרגיע את קהלו.

בשני המקרים משתחרר המתח באופן יצירתי, מבוקר ולגיטימי. אחר כך אפשר להרגיע ואולי כבר לא צריך כי המתח כבר בא לידי ביטוי באמצעות היצירה.

 

יש מקרה אחד ידוע שבו קודם לכול יש להרגיע ו"אחר כך נראה" ואז רואים שאי אפשר לעשות דבר מלבד להמשיך ולהרגיע עד כלות. זאת כאשר מדובר בקהילה של תשושי-נפש והלומי-קרב. החברה הישראלית הוגדרה לא פעם כדימוי שירי וכתופעה סטטיסטית כתשושת נפש והלומת קרב (ע' "שיח לוחמים" ו"יורים ובוכים" ומקורות רבים אחרים). חברה כזאת לא יכולה להכיל התמודדויות מהפכניות. היא אפילו לא יכולה להכיל מעשה אמנות. היא זקוקה לבידור על כל צורותיו החופשיות והדתיות וגם אלו לפעמים קשים לה מדי לעיכול.

חברה אומללה, משתוקקת לחמלה, מבקשת לשכוח את הפרצוף הניבט לה מתוך המראה. רק דבר אחד יכול להושיעה: טלטלה קיצונית. אבל זה כבר פרק אחר.

 

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר