רבן גמליאל היה אומר:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו, ואלו הן (הכול אומרים):
פסח מצה ומרור
פסח
בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו אוכלים זבח פסח, על שום מה? שנאמר:
"על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים". היום אנו אוכלים ארוחת פסח להזכירנו שלא לפסוח על פני הזולת, אלא לקרב אותו ולהיטיב עִמוֹ.
וכיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו והאדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מניח לו להשתחרר. המאבק נורא והכול מתייסרים בו, עבד ואדון כאחד. אז יפרוץ העבד במאבק לחירות והאדון ישיב בטרור והעבד בטרור הנגדי.
דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.
צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע אזרחים להנציח דיכוי.
כִּנִּים – אלו טפילי הון המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחד.
עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של המדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.
דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.
שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, הנשקפת לו מתוך מראת ההיסטוריה.
בָּרָד – אלו פגיעותיו העיוורות של הדיכוי בחפים מפשע.
אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.
חֹשֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה המדכא מקיף את עצמו.
מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.
ומכאן:
מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים,
האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.
מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים,
העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.
לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה
על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.
