מצה
זו שאנו אוכלים, על שום מה?
"על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם."
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזו צידנית למקרה של יציאה בהולה?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך והוא אלים יותר, אטום יותר ואחרי כל מכת-נגד נאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר-המהפכן ולימד אותם חירות מהי. אבל גם אז היו בועטים בו ומתנגדים לו וממררים את חייו. אבל כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו והיסחפות זו, היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.
ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.
לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.
ברשות עצמם הם יוצאים והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:
"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".
ואז, פתאום, ביום אחד, קם ומבקש להוציא את היצירה אל האור,
ואז היוצר ויצירתו: "לא יכלו להתמהמה".
