יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

מה קורה ב"רגשות מעורבים"?

 

(משך קריאה משוער: 3:30 ד')

 

צופים רבים מדווחים שהסרט הדוקומנטרי של גיא דוידי "רגשות מעורבים" שבו מופיעים שחקני החדר, הוא "מרגש". בשיחה עם צופים מתברר שהם לא "חשבו" שהסרט מרגש, אלא הרגישו שהסרט מרגש. לחשוב על רגש ולהרגיש רגש, הן שתי חוויות שונות, אף אם הגדרת הרגש היא אחת. אפשר לומר "אני שמח" וזו תהיה מחשבה בלבד. אפשר לומר "אני שמח" ולהרגיש שמחה כחוויה טעונה רגשית.

כיצד הם עושים זאת, השחקנים בסרט?

 

ובכן, הם נתנו ביטוי אותנטי לעצמם, כלומר חוו רגשות אישיים טעונים ונתנו להם ביטוי באמצעות הטקסט האמנותי. הרגשות האלה יכולים לנבוע מזיכרונות ילדות של עצב, אימה או שמחה, חוויות קרובות או רחוקות. חוויות אישיות או של חוויות של אחרים שמשפיעות באופן רגשי על השחקן. כמעט אין גבול לאפשרויות החוויה של היוצר.

 

אמנם זה עשוי לקרות באופן מקרי, פה ושם, בתאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ועל כל במה אחרת, אבל זה קורה שם באופן מקרי! לשיטתנו, זה יכול לקרות באופן שיטתי. חוויות אלו של השחקנים נקלטות על ידי הצופים בסרט ואז הצופים חווים אותן גם הם מתוך הזדהות ספונטנית. מה יעשה הצופה במתנה האנושית שניתנה לו? זה כבר תלוי במערך האישיותי של כל צופה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שזו חוויה עוצמתית ביותר, היא לא מובנת מאליה, היא מיוחדת ומעצימה את החוויה הכוללת של אירוע אמנותי.

רק כדי להסיר כל ספק: מי שמכיר את "שיטת המעגל הפתוח" יודע שלא נעשית כאן שום פעולה פולשנית מצד המנחה, במקרה זה המנחה הייתי אני, וכן לא כפו על איש "להרגיש". ככלל, לאיש אין זכות לכפות על זולתו להרגיש רגש כלשהו. במאי יכול לבקש משחקן "לשחק רגש" זה או אחר והשחקן אמור לדעת כיצד עושים זאת ולעשות זאת. אבל במאי לא יכול לבקש מהשחקן "להרגיש" רגש. אם מישהו היה מנסה לפלוש לרשות הפרט של אחרים או כופה עלים "להרגיש", יש לשער בסבירות גבוהה שהתוצאה הייתה הפוכה: הם היו מתנגדים התנגדות ספונטנית מידית, פנימית או גם חיצונית, ואולי אף מביעים ניכור, תסכול וכעס. כי אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות ובוודאי לא אוהב שמכתיבים לו מה להרגיש. זו אחת ההוכחות לאוטונומיה האישית של האדם וגם של כל יצור חי ביקום.

 

לשיטתנו, ראשית לכול מוטלת עלינו כמנחים החובה האנושית להקפיד על כבוד לזולת, על סבלנות וסובלנות. עלינו לתת ליוצרים את הזמן הנדרש להם ליצירה ולקיים את התנאים הטובים ביותר, פיזיים ומנטליים, לקיומה של יצירה. מלבד זאת ישנה כמובן הטכניקה של השיטה והיא פשוטה וברורה וזה עובד. כבר עשרות שנים – זה עובד. כמו פלא. כמו קסם. בזכות האוטונומיה של האדם, שבזכותה קיימת התקווה לטיהור עצמי ותיקון מצבו של האדם.

-------------- 

 

אתה מדבר על היקום

(משך קריאה משוער: 1:30 ד')

 

אתה מדבר על היקום ואני מהרהר: מעניין מאד!

אתה מדבר על עצמך ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך!

אתה משחק דמות במחזה, או ממלא תפקיד ציבורי על במה, ואני חושב:

איזה שחקן מוכשר אתה! איזה נואם מוכשר!

אתה מגיש את עצמך באמצעות הדמות במחזה על במת התיאטרון או על המסך, או מגיש את עצמך באמצעות התפקיד על הבמה הציבורית, ואני מתרגש: אתה היוצר, אתה הדמות הציבורית, אני מבין אותך, אתה מבין אותי, אני מבין אותי, ופתאום גל של חום מציף אותי ועוד משהו. תחושה, תמונה, מחשבה, רגש - תובנה מלאה. זו אהבה? כן, אהבה זה קשר. אני אוהב אותך, אוהב את היקום, את האדם, את עצמי.

ההתרגשות הזאת יכולה לעשות אותי אדם שלם יותר.

ההתרגשות הזאת יכולה להרוג אותי.

אני יכול לשאול: באיזו זכות הם נוגעים בי בתוך תאי העצב שלי?! אני לא צועק, חס וחלילה, אני אומר זאת בשקט מתוח, באיזו זכות?! הרי זוהי פגיעה רגשית!

האומנם?

משהו קרה.

בעיני זה נראה טוב או רע,

אבל

משהו קרה.

 

("המעגל הפתוח" עמ' 37)

-------------- 

 

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר