סבתא שלי, פניה ורבין לבית טאובה, הייתה בת 20 כשראתה ים בפעם הראשונה. זו הייתה שנת 1934, כשעלתה בנמל טריאסט לאנייה שהפליגה לארץ ישראל.

 

העיר לבוב, שבה גדלה, רחוקה מאד מהים. מורה נוצרייה בגימנסיה, שאהבה אותה, אמרה לה: באירופה אין עתיד ליהודים. יש מקום שנקרא פלסטינה שיהודים נוסעים אליו. סעי גם את. היא התקבלה ללימודים בבית הספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ובזכות זה קיבלה סרטיפיקט לעלות לארץ.

 

אביה חנוך מת ממחלה. אמה ואחותה היחידה גולדה נספו בידי הגרמנים. היא לא הספיקה להיפרד מהם ולא ישבה עליהם שבעה. לעיתים נדירות דיברה עליהם, ובצמצום רב.

סבתי השנייה, דובל לבית גרובר, שמרה על קשר מכתבים, באידיש, עם הוריה שנשארו בעיירה הקטנה באוקראינה. כשפלשו הגרמנים חדלו המכתבים להגיע. ב-29 באוגוסט 1942 הוליכו את היהודים לחורשה בפאתי העיירה וירו בהם אל תוך בורות. הוריה של סבתא, אח, אחות ובעלה ושני ילדיהם הקטנים, נרצחו שם בין העצים.

 

בשנת 1946, במושבה רחובות, קרא סבא שלי, יעקב שניידר, לאבי, יוסף שניידר, שהיה בן 6, והודיע לו כי מעתה יקרא שמם שריד, כי אחרונים נותרו מכל משפחתם. הם לא סיפרו זיכרונות ממחוזות ילדותם, לא שרו שירים משם, לא דיברו על המתים. צו האומה היה לשתוק, לפעול, להביט קדימה.

 

ב-29 באוגוסט 1961, בדיוק ביום השנה ה-19 לרצח בני עיירתה, שמה סבתי דובל קץ לחייה. לא הכרתי אותה. רק לפני כמה שנים, כשאני כבר אב לילדים, סיפר אבי בפעם הראשונה שאימא שלו התאבדה. מאז אני כפוי במחשבה אווילית שאילו הכרתי אותה, אולי יכולתי להצילה.

 

עכשיו אני מתגעגע אל המתים במקומם, למאור עיניהם, למגע ידם, לצחוקם ולבכיים, לכל ימי החול שלהם ולחגים, לחולשות האנוש שלהם, ליופיים. אם נתאבל ונבכה עליהם כעל קרובים אהובים, ולא נראה בהם רק סמלים של מוות, אולי נמצא מנוחה ושלום גם לנפשנו.

 

סבתי פניה לא דיברה מעולם גבוהה גבוהה, אבל בערוב ימיה, בערב יום עצמאות אחד, אמרה לי, אתה יודע כמה חלמנו שיהיה לנו, ליהודים, בית? ותראה, תראה איך הצלחנו.

ואני מוסיף על דבריה: הרי יכולנו להמשיך לגרד את פצעינו בחושך, להיות תאבי נקם, להפוך למפלצות, היו לנו כל הסיבות לכך. מי מסוגל לעבור טראומה כזו ולהישאר שפוי. אבל אנחנו כמעט הצלחנו. כמעט יצאנו אל האור.

 

זה קרה, במידה רבה, מכיוון שידענו להרף עין בהיסטוריה שלנו למרוד באלוהים, להרחיק אותו מעלינו, יחד עם כל פמליית השדים והמלאכים שסביבו, שלא יפריעו. לא אלוהים ברא את מדינת ישראל. מסירות נפש של בני אדם הקימה אותה. במגילת העצמאות אלוהים לא מוזכר אפילו פעם אחת.

 

אבל עכשיו חוזרות רוחות הרפאים ומתקבצות שוב סביבנו. אלוהים חזר. ולא, אל תטעו, אין זה אלוהים אוהב האדם של הלל הזקן, הבעש"ט, של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, שמצווה עלינו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אל האלוהים הזה, שדורש מאתנו לתקן את עצמנו ואת העולם, גם אני כמה.  

 

לא. האליל שעובדים אצלנו עכשיו סיקריקים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, יציר כפיהם של בני אדם, הוא אלים וגזען, ויש לו חיוך עקום של מתנקש. הוא עשוי מקליפות טמאות של תסביכים ושל שנאה. עוד מעט יושיבו אותו בקודש הקודשים, יסממו אותו בריח הקטורת ובעשן הקורבנות, ויבנו עבורו מקדש של בשר ושל דם.

 

מצווה עלינו לנתץ את הצלם הזה לרסיסים, לשבור את מזבחותיו עד עפר, ולהיאבק בכוהניו, רבניו וחסידיו, לפני שימוטטו עלינו את הבית.

 

לא נוח לי לומר זאת היום. קל יותר לשתוק ולהתעטף בצער. אבל אין לי מפלט מכך, זו חובתי כלפי אימותיי ואבותיי וכלפי ילדיי.

(ישי שריד)