האיגרת השבועית

יום ד', כו ניסן תשע"ו, 4.5.2016, בשעה 22:00

תיאטרון תמונע, תל-אביב

בחסות תאטרון החדר

תכנית הטקס

שרית וינו אלעד: הנחייה, דברי פתיחה וסיום

(שחקנית)

טקס אלטרנטיבי - כל עוד מותר, ומה קורה לנו?

זוהיר בהלול: ובעיקר תקווה

(ח"כ מטעם המחנה הציוני ואיש תקשורת)

על התגברות החקיקה הלאומנית, מדרון חלקלק שעלול להמיט אסון על הדמוקרטיה.

ליאור טל שדה: בין פשיזם לבין הומניזם

(ראש בית המדרש "בקולות", פובליציסט ופעיל חברתי)

בין פשיזם יהודי-דתי ליהדות הומאניסטית. ביום השואה מוטל עלינו לשאול - האם היהדות היא גזענית?

רות דולורס ווייס: "די וועלט איז גרוייס" - "גדול הוא העולם"

(זמרת)

מילים: ח', לייוויק. תרגום: דן מירון. לחן ושירה: רות דולרס ווייס.

אודי אלוני: קולות הנרצחים

(במאי, סופר ותיאולוג פוליטי)

על ניצולי שואה שאושפזו בבית החולים כפר שאול ושמעו את קולות הנרצחים מהכפר דיר יאסין, שעל אדמותיו הוקם בית החולים לחולי נפש.

תא הזכוכית

ישעיהו ליבוביץ': על הגבורה

מגישה: רותם זיו

הגבורה הצבאית היא הזולה מבין גילויי ההתנהגות האנושית.

מרב בטיטו: יהודי מרוקו

(עיתונאית ואשת טלוויזיה)

על נאצים ויהודי מרוקו וסבא שישב במחנה ריכוז.

סמדר יערון: זלמה מול רגב

(שחקנית יוצרת ובמאית)

דמותה המיתולוגית של זלמה מתוך "אנתולוגיה": "גברת שרת תרבות, אחרי כל מה שעברתי במחנות את לא תגידי לי מה זה קולטורה!"

ישי שריד: סבתא שלי

(סופר) על הצורך במתן הביטוי לצער והמצווה לסלק את הקנאות הדתית היהודית מעל פנינו.

רותם אילן: לעולם לא עוד?

(מנהלת עמותת ילדים ישראלים ומנהלת תחום ההגירה באגודה לזכויות האזרח)

ילדי המהגרים שחיפשו מקלט בטוח בישראל ובמקום זאת חיים יום יום באימת מעצר, כליאה וגירוש למקומות שמהם נמלטו.

מוטי רוזנצוויג: מה נוראה המלחמה הזאת

(שחקן יוצר ובמאי)

קטע מתוך הצגת "המשרתים", מתוך הפואמה של סלמאן נאטור "למות אתמול או למות מחר, יומן מלחמה 2014".

אמנון פישר: "הבן של יוסף ומלי"

(מוסיקאי ושחקן) מילים, לחן ושירה: אמנון פישר.

מלווה: נועם אקוטונס

ברקע מוקרן הסרט:

"הקבינט של ד"ר קליגרי", בימוי: רוברט וינה, גרמניה, 1919.

תרגום סימולטני לשפת הסימנים: לי דן.

הטקס האלטרנטיבי הוא מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בר-אל

התקיים לראשונה בשנת 1999, במועדון לוגוס, תל-אביב

מייסד, במאי ומנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפות לעריכה וייעוץ אמנותי: נאווה צוקרמן ושרית סבו

ייעוץ וליווי אמנותי: אמיר אוריין

בחסות:

תיאטרון תמונע ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - מתחיל עכשיו.

הטקס השמונה עשרה. 18. ח"י. מי יודע אם לא ימות השנה - הטקס.

מי יודע אם בשנה הבאה הטירוף לא יהיה כל כך גדול, עד כי המקום הזה יוכרז בלתי חוקי והמשתתפים בטקס הזה, לא יאכלסו את החדרים במתקן הכליאה בחולות.

תראו, עשיתי בגרות ביולוגית וקיבלתי ציונים מצוינים. רק תעודת בגרות לא קיבלתי. בגלל היסטוריה. לא הצלחתי ללמוד היסטוריה. בשנים האחרונות אני דווקא מתגאה בפרט הזה. אני מרגישה שלא הצליחו לגרום לי לבזבז את הזמן. מה הטעם ללמוד היסטוריה אם ממילא לא לומדים ממנה כלום?

הנה, לאט אבל בטוח מחוקקים לנו שוב את חוקי הרייך, סליחה, אסור להשוות, חוקי האפרטהייד, אופס! I did it again.

אנחנו בישראל. להמציא שיטת רשע משלנו - זה הכי ישראלי בעיניי:

"חוק הנאמנות בתרבות!" כפיים.

"חוק העמותות!" שימו לב, הסימון אינו טלאי צהוב, אז אני לא נופלת פה בפח ההשוואה. כי אסור...

"חוק הנורמות!" שקובע שזה נורמלי להתעלל ולירות במישהו כי הוא ערבי וברור שהוא לא "הילד של כולנו!"

וההסתה והשיסוי והאמירות נגד אזרחים, נגד בית המשפט העליון, נגד נשים, נגד הומואים, נגד כל מי שיש לו דעה חופשית. כל זה קורה עכשיו. ואם יש אזרחים שלא מעודדים וצוהלים נוכח כל הטירוף הזה - אז יש שקט!

מה היה שם, באירופה של שנות השלושים, שהתיר את דמם של היהודים, ההומואים, השחורים, המוגבלים, הצוענים וכל מי שהעז לחשוב אחרת?

אומרים לנו שאסור להשוות. אבל ראבאק! אתם הופכים את זה לממש קשה.

אז כן, הטקס האלטרנטיבי ליום השואה, מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל, מתחיל עכשיו. גם השנה יעלו עשרה דוברים שיציירו לנו תמונת זיכרון של השואה בעיני ישראלים בשנת 2016.

(שרית וינו אלעד)

בחרתי להשתתף באירוע החשוב הזה מכיוון שאני סבור שעלינו להזכיר את מה שאירע שם. עלינו להזכיר בצעקה גדולה שמדובר באחת מנקודות השפל הגדולות ביותר שחוותה האנושות, תקופה שבה השנאה והטירוף גברו על החמלה והמוסר. עלינו להזכיר גם לעצמנו בעשותנו זאת, ערכים אוניברסאליים של אהבת חינם וכיבוד האדם באשר הוא, בין אם הוא רוב או מיעוט.

כאשר מתמודדים עם הנושא הטעון הזה יש לשקוד על בחירת המילים בחרדת קודש. אני כמובן אינני סבור שיש אירוע בהיסטוריה האנושית שמשתווה לשואה הנוראית שאירעה על אדמת אירופה. מדובר באירוע מצמית שנשען כולו על שנאת עם, פשוט בשל היותו, ימים נוראיים שבהם הגזענות תפסה מימדים מפלצתיים.

חשוב לזכור את הערכים על פיהם נשענה האידיאולוגיה הנאצית, ערכים שבעטיים נכחדו מן האדמה 60 מיליון איש במהלך מלחמת העולם השניה. תורת הגזע, שנאת היהודים – אנטישמיות, אחידות העם הגרמני ושלילת הדמוקרטיה היו המנוע מאחורי ההנהגה הנאצית ובאמצעותם השלטון סחף את העם אחריו, ובשמם, השלטון מחק את מתנגדיו.

התופעות הללו אינן חדשות והן אינן פורחות ביום אחד. מדובר בתופעות שמוזנות ביודעין, שצומחות על קרקע של ייאוש וחוסר תוחלת. זה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן. טבע האדם לא השתנה וכאשר אדם חש מאוים או מבוהל, הוא עלול להגיע לתהומות שמהן אין חזרה.

לא אכחיש שאני חושש. ישראל נכנסה למין מעגל של ייאוש וחוסר תקווה שמייצר אפאתיות מצד אחד ופחד ושנאה מצד שני. אנו חווים התלהמות של השיח, גזענות מוצהרת בכל מקום, חוקים שמצמצמים את חופש הביטוי ואת חופש הפעולה וניסיון להשתיק כל מי שמעז לחשוב אחרת. עלינו לעמוד אל מול הקולות האלה שמאיימים ומבקשים להחיל על הרוב הדומם את עריצות הלאומנות.

זו לא דרכו של בגין וז'בוטינסקי, שדגלו באהבת אדם ובכבודו. זה המון מתלהם שמגיע מהקיצון ונסמך על שתיקת הרוב, בעודו מפלס דרכו אל הזרם המרכזי. עלינו לעמוד אל מול האיומים האלה בעוז ולהחזיר לעצמנו את השפיות ולשמור מכל משמר על הדמוקרטיה.

זו גם המדינה שלנו ומגיע לנו יותר, מגיע לנו שלום, מגיע לנו שקט, מגיע לנו שוויון ובעיקר מגיעה לנו תקווה. מושג אמורפי שלדאבוני נעלם מן השיח הישראלי בשנים האחרונות.
(זוהיר בהלול)

ביום השואה מוטל עלינו להעז ולשאול - האם היהדות היא גזענית?

איזו תמונה מצטיירת מתוך עיון מעמיק במקורות היסודיים של היהדות? האם הדברים הקשים שכתבו מחברי הספר "תורת המלך", העוסק בהלכות הריגת גוי ואפילו ברצח תינוקות, ספר שזכה לגיבוי רבנים הנחשבים לצערי לבכירים כמו דוב ליאור, מייצגים את היהדות? או שמא דווקא אלה שהגיבו להם בשעט-נפש נאמנים לה יותר?

התשובה היא גם וגם.

כמו בנושאי תשתית רבים, כך גם בשאלת הפרשנות למושג "עם סגולה" ולשאלת היחס למי שאינו יהודי ישנה מחלוקת רבת שנים ביהדות. בפילוסופיה של ימי הביניים היו אלה רבי יהודה הלוי והרמב"ם שייצגו בצורה החדה ביותר את שתי הגישות. רבי יהודה הלוי חשב שתינוק יהודי נולד שונה מתינוק גוי. שיש בו משהו מיוחד. משהו אלוהי. ריה"ל סבר שישנן מדרגות לבריאה. דומם, מעליו צומח, מעליו חי, מעליו מדבר (אדם) ומעליו יהודי. אכן, תורת גזע. עבורו מי שמתגייר זוכה לחלק מהטוב שהבטיח אלוהים לעם ישראל, אבל לעולם לא יהיה שווה ליהודי מלידה.

הרב קוק הוא ממשיך דרכו של הלוי במאה העשרים והוא הרב המשפיע ביותר על הציונות הדתית במאה זו. עם זאת, בל נניח שכל תורת גזע פירושה נאציזם רצחני. תורת הגזע של יהודה הלוי ודאי אינה כזו. ריה"ל סבור שלהיות "עם סגולה" מטיל עליך אחריות רבה בעולם, ושלכל בריאה של אלוהים יש משמעות ואסור לרמוס אותה. יחד עם זאת, ודאי שבתפיסתו יש יסודות לגזענות, עליונות והיררכיה בין עמים. זרע פורענות טמון בה.

הרמב"ם לעומתו לא העלה על דעתו שיש הבדל בין תינוק יהודי לתינוק גוי. "עם סגולה" זו משימה שמוטלת עלינו היהודים, אשר במסגרתה עלינו להתנהג באופן שמבטא סגולה. אין כאן תיאור של הבדל לאומי-גזעי. עבור הרמב"ם אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי אלא במשימה המוטלת על כל אחד. גוי שמכיר בציווי לקיים 7 מצוות בני נח ומקיים אותן הוא "חסיד אומות העולם" ויש לו מקום בעולם הבא. יהודי שעובד עבודה זרה גרוע בדיוק כמו גוי שעושה זאת. ההבדלים מבחינת הרמב"ם הם בהחלטה מה אני עושה ולא הבדלים מולדים. אבל בל נטעה. אומנם הרמב"ם היה רחוק מאוד מלהיות גזען, אבל הוא לא היה פלורליסט. בשבילו יש דרך אחת ובה יש לדבוק.

במאתיים וחמישים השנים האחרונות מתפתחת לה גם יהדות פלורליסטית. כזו המכירה במגוון גישות ליהדות ודוחה מתוכה דווקא את הגזעניות שבהן. שרטוט מחדש של 72 פנים לתורה. זו יהדות שלא מעלה על דעתה עליונות שלה על הגויים. זו יהדות שיש בה הומניזם הדוחה כל תורת גזע וכל מנגנון הלכתי העוסק בתועבות כמו הלכות הריגת גוי. זו יהדות שמשותפת לחילוניים כמוני ולדתיים מזרמים שונים, אשר לא מוכנים לקבל את תכתיבי הרבנים הקיצוניים. זו היהדות שעומדת בבסיס ארגונים חילוניים כמו בינה ועלמא, ארגונים פלורליסטים כמו קולות ואלול, וארגונים דתיים כמו הרטמן, הרצוג והתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות.

עכשיו עלינו להכריע – למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "מדינה יהודית ודמוקרטית". במה היא יהודית? האם זו מדינה המבקשת לבטא קשת של זהויות יהודיות אשר במרכזה מחויבות להומניזם ודמוקרטיה, כולל שוויון מהותי ומלא לערבים שבה? האם זו דמוקרטיה שעוצרת בקו הירוק או כזו שמחייבת אותנו בכל מקום בו יש שליטה ישראלית? ואולי זו מדינה יהודית סמוטריצ'ית-כהניסטית עם ניחוח ניאו-נאצי שרוצה שרק ידיים יהודיות ייגעו בתינוק שלה והמתירה את דמם של ערבים כשווים פחות?

אלפי שנים אחרי עמלק שרדף אותנו במדבר, ושבעים שנה אחרי השואה, חלק מה- DNA של העם היהודי זה פחד מהגויים. גם במשך שנות הריבונות המעטות שלנו כאן אנחנו ממשיכים להיות נרדפים ע"י טרור ומלחמות. המציאות הזו כמובן לא מסייעת ליצירת יהדות של אהבה ושוויון.

עם הפחד הזה צריך לשוחח מתוך אמפתיה והבנה ולא רק במילים קשות ומפלגות. רבים

המבטאים עמדות קשות כלפי הערבים, מדברים מתוך פחד מושרש עמוק. יחד עם זאת, צריך להביט למציאות בעיניים – ישנו בישראל גם ציבור גזען. בתוך ציבור זה, צמח בישראל גם פשיזם דתי הנובע מחיבור תורותיהם של רבי יהודה הלוי וממשיכי דרכו עם עמדה של ריבונות וכוח.

יום השואה הוא הזמן הנכון ביותר להישיר מבט ולהגיד: לא זו הפרשנות שלנו למדינה יהודית ודמוקרטית. בפשיזם בכלל ובזה המעז לדבר בשם היהדות בפרט עלינו להיאבק. שני ערוצי פעולה חייבים לחבור יחד במאבק הזה. ראשית, יש להוקיע את הפשיזם מתוכנו. צריך להפסיק לדבר איתם כאילו הם חלק לגיטימי מהשיח.

אני מזכיר לכולנו שלפני 55 שנה, כאשר כהנא נאם בכנסת, נהגו כל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, לצאת מהאולם. הם ביקשו להעביר מסר: פשיזם דתי אינו חלק מהשיח הלגיטימי.

שנית, וכאן אני פונה לכל היושבים פה באולם, אסור לנו לוותר על היהדות ולהפקירה. היהדות אינה רק דת, וודאי אינה רק ריה"ל וממשיכיו, יהדות היא גם תרבות. עלינו לקחת חלק ביצירה וקידום של יהדות פלורליסטית, שוויונית, תרבותית. כל עוד היהודים ההומניסטים ידעו לדבר רק על דמוקרטיה ולא על יהדות, ידנו תהיה על התחתונה.

(ליאור טל)

תרגום: דן מירון

לחן ושירה: רות דולרס ווייס

גדול הוא העולם, גדולים הננו,

אם רק נרמוז, בעין נמצמץ,

מיד צומחת יד אימא לעברנו.

היא רחקה מבית, אימא, זה לא כבר

יצאה, מוחלת על עוונותינו;

זה שבועות שככה לנוח בעפר,

שוב לא יצאה החוצה לקראתנו.

ונקיים מעל עוון כעת

נצא איש איש לדרך בודדה

לחיות את יום חיינו עד ירד

אך עת ניעף מלכת, אז ידה

של אימא את כולנו תלקט,

תשכיב לשנת מרגוע לצידה

מדרש לעילוי נשמתם של קורבנות השואה בפרט וקורבנות הגזענות ככלל:

"הקורות את יהדות אירופה ואת ערביי ארץ-ישראל

– אלה יחד הפכו מוקד ביהדות… אלה אזכרה.

רשות ביקשתי מאבי להיפרד ונתן ונפרד.

ספן ערבי בחיפה העלני לאדמה ונתנה לו להיפרד.

שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל

שואה אחת של העם היהודי.

ישר בפנים מביטות השתיים.

אלה אדבר" - אבות ישורון.

בעקבות אבות נזכרתי באמונה ביהדות של גלגול מחילות האמונה אומרת:

צדיקים מפולניה יתגלגלו במחילות בענווה, לקום לתחיה בהר הזיתים לא כעולים על האדמה או ככובשים, אלא במחילות, ועל כן, בענווה.

אבל איך יוכלו להתגלגל הצדיקים במחילות, אם יש בית קברות של רצוחים בדרך.  על כן, צריך לטהר.

על מה לטהר? על אלה:

בתשעה באפריל, שנת 1948 נכנסו כוחות מיליציה יהודית לדיר יאסין וביצעו טבח לדוגמא.

לאחר הקמת המדינה, במקום להחזיר את הכפר לניצולים, הוקם על אדמות דיר יאסין בית חולים לחולי נפש ונקרה שמו בישראל "כפר שאול". המאושפזים הראשונים היו ניצולי שואה. האגדה מספרת שניצולי השואה החולים שמעו את קולות הנרצחים של דיר יאסין, מתוך האדמה. אין כאן השוואה יש כאן אחווה ומחילה של קורבנות במחילות.

תיקון כפר שאול:

הלא מודע של השפה העברית: "כפר שאול" נקרה כך לא על שם שאול המלך או אדם אחד, אלא שזהו כפר ש"שאלו" אותו ויש להחזיר. אפשר לומר כי כשנחזיר את הכפר דיר יאסין לבעליו המקוריים, תטהר האדמה והצדיקים יוכלו להתגלגל להר הזיתים ולקום לתחיה.

וזו תהיה תחילתה של גאולה של המרחב הדו לאומי הכול כך יפה וכול כך ספוג בטראומות של העמים הגרים בו.

אמן.

(אודי אלוני)

והנה, אף בלי ניתוח פילוסופי של מושג הגבורה ובלא ביקורת של גילויי הגבורה השונים, ניתן לקבוע כעובדה שהגבורה הצבאית היא הזולה מבין הגילויים האלה – שהרי היא, ורק היא, מבין כל גילויי הגבורה, מצויה בהמוני בני אדם, בכל העמים והתרבויות ובכל התקופות בהיסטוריה, בלא כל קשר לרמתם של בני-אדם אלה מבחינה רוחנית, מוסרית או חברתית – מה שאין כן בגבורה של כיבושי-יצרים, שהיא נדירה בכל מקום ובכל זמן.

לא מצאנו – לא בהיסטוריה ולא במציאות של ימינו – שהגבורה הצבאית היא נחלתם של טובים ומעולים דווקא; היא מצויה באותה מידה גם בנחותים. משמע: קל לאדם הממוצע לעמוד בגבורה בניסיון של סיכון חייו בקרב, מלעמוד בחיי יום-יום בְּנִיסיון העמידה נגד פיתויי יצר הקִניין או יצר השלטון או היצר המיני וכדומה.

גבורת לחימה עדיין אינה עדות לרמתו האנושית של בְּעליה. אם אדם הוא "גיבור" במובן הצבאי, כלומר, הוא מוגדר כ"חייל מעולה", אין בכך ערובה להיותו אדם מעולה, לא מבחינת חכם ונבון ולא מבחינת ישר והגון. לעומת זה, אדם שעמד בגבורה נגד דחפים הנובעים מקנאה, משנאה, מתאווה ומכבוד – יש לראות בו שהוא מבני-המעלה המועטים. אשר לגבורה המלחמתית – יש לקבוע, שבמסורת היהודית אין למצוא הערצה לגבורה זו, ולא משום גישה פציפיסטית. כבר הוטעם שהמלחמה מוּכּרת כעובדה במציאות האנושית, ואף ניתנת לה הצדקה בנסיבות ובתנאים מסוימים; מכאן, שהלוחם ממלא פונקציה הדורשת ממנו גבורה. אבל לא נמצא במקורות היהדות הערצה של גבורת האדם הלוחם. דווקא בתרבויות לא-יהודיות רבות, רווחת הערכה ללוחם.

על החשמונאים נאמר שלחמו את מלחמת השם והצילו את התורה, אבל לא מזכירים כלל את גבורתם במלחמה. היא מתקבלת כדבר המובן מאליו. אם יש מלחמה, חייב החייל להיות חייל טוב, כשם שחקלאי חייב להיות חקלאי טוב, השרברב – שרברב טוב, הרופא – רופא טוב. אין ביהדות התפעלות מיוחדת מגבורה צבאית דווקא.

אבל בציבורנו היום משתוללת מנטליות המעריכה את האדם בעיקר מבחינת היותו חייל טוב, ואפילו רואה בכך, תכונה המכפרת על פגמים חמורים באישיותו. ייתכן שפלוני נחות מבחינה אינטלקטואלית או מוסרית – אבל אומרים עליו ש"הוא היה חייל מצוין", אומרים עליו, שהוא "הצטיין בגבורה בקרב".

(מקור: ישעיהו ליבוביץ, "גבורה", בתוך: ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור ואברהם שפירא (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, מושגים, תנועות אמונות, תל אביב תשנ"ג, עם עובד, עמ' 62–67)

תקציר הפרקים הקודמים: גם אני רציתי שתהיה לי שואה, אז התחתנתי רק עם אשכנזים.

רק לאחרונה גיליתי, שלא רק שאנו, יהודי מרוקו, היינו חלק (אמנם קטן ושולי) מהשואה הגדולה של יהודי אירופה, אלא גם שיש לי שתי דודות שמקבלות מזה שלוש שנים קצבת פיצויים מהגרמנים.

הוכחה נחרצת לכך שגם אני חלק מהשואה.

סבא יחיא ז"ל ישב בכלא משך שנה לאחר שזקנו גולח. הוא עמד בראשה של קהילה יהודית קטנה בפום ז'מעא, ולמרות היותו אב לחמישה, זוהה כמסוכן למשטר, נכלא ונאסר.

אין ויכוח מי סבל יותר.

But haven’t the Jewish people suffered enough?

התרגלנו למדוד כאב וסבל בערימת גופות, וייתכן שדווקא הזוועה הגדולה מחקה אצלנו את היכולת לראות זוועות קטנות שלא כוללות תאי גזים ומחנות ריכוז.

הזוועות הקטנות של יהדות צפון אפריקה, ובתוכן אלו של מרוקו, כוללת איסור עיסוק במקצועות חופשיים, אפליה מעוגנת בחוק, הרחקתם מאירועי תרבות, ולא מעט פריווילגיות אזרחיות שנשללו מהם על רקע יהדותם.

אין זה מקרי שכלל לא ידעתי על זה. סבא שלי ישב שנה שלמה בכלא שמתואר על ידי היסטוריונים כמחנה ריכוז לכל דבר ועניין, השגיחו עליו כנראה חיילים גרמניים או איטלקים או צרפתים. מה זה משנה. הוא נרדף ונכלא, הושפל והורחק ממשפחתו בגלל סיבה אחת: הוא היה יהודי.

ואחרי שנה, כחוש ומדוכדך, הוא חזר הביתה. ועלה לארץ ישראל כמה שנים אחרי בני קהילתו. חוקי הסלקציה של הסוכנות היהודית ראו בו זקן מעל גיל 40 שאינו טוב דיו למדינה הצעירה.

ככה זה כשאתה יהודי.

(מרב בטיטו)

שנה אחרי שנה אני באה פה לבלקון.
והפעם אני רוצה לדבר בשבחה של השתיקה.

כל הבלבולים מוח עם האילה ששוברים וכול הדרעק הזה של השמאלנית יפים נפש זה באמת מאד מרגש אבל יש גבול לשלום עכשיו. ודי לחכימא די לחקיקה די דיינו חקיקה הו חקיקה כמה אני אוהבת את המילה הזה חקיקה.
בשפה של הבני דודים זה צדק  

שיהיו בריאים ואצלינו חדשות לבקרים כמו פרחים רעננות אחרי המונסון הראשונה אנחנו עושים דוש לא עם גאז אלא עם הצעות חוק תאווה לעיניים ושימחה בלב.
מי היה מאמין שרק לפני שנה נפגשנו כאן ושרנו ביחד בלבבות משתוקקים את הצעת החוק לקנוס, לאסור, לימלוק ולחבוט במי שיעיז להשתמש בvocabulary  שלנו של השואה הגבורה והתקומה לשימושים ולבתי שימוש..(סליחה אני קצת בזמן האחרון זה מרוב שמחה)
לא הספקנו להגיד ג'ק רובינסון והצעת החוק כבר עבר מזמן את אחוז החסימה.
רק תזכורת פיצקלה "אנחנו קוראים לאיסור השימוש במילה נאצי על כל הטיותיה" וכו'.

אבל זה באמת נראה עכשיו ממש חוכא ואיטלולא לעומת ההתמודדות שנדרשת מאתנו עכשיו !

חברים זה לא צחוק!
מתחת לכל עץ רעננה יושב לו איזה בוגד שלומעכשוניק יש גבול שוברים דרק!!!

ולכן ולא רק אבל גם בגלל זה אני כל כך מלאת הכרת תודה למשטר שנעמדה על שתי טלפיים אחוריות עשתה הרבה קקי ופסקה: לא עוד! עד מתי? מי אמר למי? מה פתאום? באיזו זכות? יופטויומאט!
לא לא לא ניתן על ראשינו לחרבן!!!
אההה!  נאמנות בתרבות. רק לומר את זה עושה לי עור ברוז ושימחה ודיצה ורינה וגיל.
חבריי לנשק אחיי גיבורי התהילה.
תתארו לעצמכם שכל שמגג יחליט בעצמו מה הוא רוצה לומר וכמה ולמה
זאת הרי מתכון לשואה!!!
וכן כן. צריך לדעת גם לסתום את הפה. לסתום פיות אני אומרת
אונטרנו  ("בינינו" בצרפתית) מה אתם חושבים שאנחנו שם לא סתמנו מפעם לפעם איזה פה או שניים?
תתארו לעצמכם שהיינו בוכים וצועקים במחבוא. מיד היו תופסים אותנו הימח שיממים
לאשמדה מידית.
ועמי העולם שידעו מה קורה לא סתמו ? גם סתמו. כולנו שמרנו על התנהגות תרבותית צנטרל אירופאית.
אז לדעת לסתום את הפה זה לא דבר כל כך רע ומי שלא יודע איך עושים את זה אנחנו נלמד אותו.
ובא לציון גואל ודבר אדוני בירושלים.

(סמדר יערון)

סבתא שלי, פניה ורבין לבית טאובה, הייתה בת 20 כשראתה ים בפעם הראשונה. זו הייתה שנת 1934, כשעלתה בנמל טריאסט לאנייה שהפליגה לארץ ישראל.

העיר לבוב, שבה גדלה, רחוקה מאד מהים. מורה נוצרייה בגימנסיה, שאהבה אותה, אמרה לה: באירופה אין עתיד ליהודים. יש מקום שנקרא פלסטינה שיהודים נוסעים אליו. סעי גם את. היא התקבלה ללימודים בבית הספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ובזכות זה קיבלה סרטיפיקט לעלות לארץ.

אביה חנוך מת ממחלה. אמה ואחותה היחידה גולדה נספו בידי הגרמנים. היא לא הספיקה להיפרד מהם ולא ישבה עליהם שבעה. לעיתים נדירות דיברה עליהם, ובצמצום רב.

סבתי השנייה, דובל לבית גרובר, שמרה על קשר מכתבים, באידיש, עם הוריה שנשארו בעיירה הקטנה באוקראינה. כשפלשו הגרמנים חדלו המכתבים להגיע. ב-29 באוגוסט 1942 הוליכו את היהודים לחורשה בפאתי העיירה וירו בהם אל תוך בורות. הוריה של סבתא, אח, אחות ובעלה ושני ילדיהם הקטנים, נרצחו שם בין העצים.

בשנת 1946, במושבה רחובות, קרא סבא שלי, יעקב שניידר, לאבי, יוסף שניידר, שהיה בן 6, והודיע לו כי מעתה יקרא שמם שריד, כי אחרונים נותרו מכל משפחתם. הם לא סיפרו זיכרונות ממחוזות ילדותם, לא שרו שירים משם, לא דיברו על המתים. צו האומה היה לשתוק, לפעול, להביט קדימה.

ב-29 באוגוסט 1961, בדיוק ביום השנה ה-19 לרצח בני עיירתה, שמה סבתי דובל קץ לחייה. לא הכרתי אותה. רק לפני כמה שנים, כשאני כבר אב לילדים, סיפר אבי בפעם הראשונה שאימא שלו התאבדה. מאז אני כפוי במחשבה אווילית שאילו הכרתי אותה, אולי יכולתי להצילה.

עכשיו אני מתגעגע אל המתים במקומם, למאור עיניהם, למגע ידם, לצחוקם ולבכיים, לכל ימי החול שלהם ולחגים, לחולשות האנוש שלהם, ליופיים. אם נתאבל ונבכה עליהם כעל קרובים אהובים, ולא נראה בהם רק סמלים של מוות, אולי נמצא מנוחה ושלום גם לנפשנו.

סבתי פניה לא דיברה מעולם גבוהה גבוהה, אבל בערוב ימיה, בערב יום עצמאות אחד, אמרה לי, אתה יודע כמה חלמנו שיהיה לנו, ליהודים, בית? ותראה, תראה איך הצלחנו.

ואני מוסיף על דבריה: הרי יכולנו להמשיך לגרד את פצעינו בחושך, להיות תאבי נקם, להפוך למפלצות, היו לנו כל הסיבות לכך. מי מסוגל לעבור טראומה כזו ולהישאר שפוי. אבל אנחנו כמעט הצלחנו. כמעט יצאנו אל האור.

זה קרה, במידה רבה, מכיוון שידענו להרף עין בהיסטוריה שלנו למרוד באלוהים, להרחיק אותו מעלינו, יחד עם כל פמליית השדים והמלאכים שסביבו, שלא יפריעו. לא אלוהים ברא את מדינת ישראל. מסירות נפש של בני אדם הקימה אותה. במגילת העצמאות אלוהים לא מוזכר אפילו פעם אחת.

אבל עכשיו חוזרות רוחות הרפאים ומתקבצות שוב סביבנו. אלוהים חזר. ולא, אל תטעו, אין זה אלוהים אוהב האדם של הלל הזקן, הבעש"ט, של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, שמצווה עלינו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אל האלוהים הזה, שדורש מאתנו לתקן את עצמנו ואת העולם, גם אני כמה.  

לא. האליל שעובדים אצלנו עכשיו סיקריקים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, יציר כפיהם של בני אדם, הוא אלים וגזען, ויש לו חיוך עקום של מתנקש. הוא עשוי מקליפות טמאות של תסביכים ושל שנאה. עוד מעט יושיבו אותו בקודש הקודשים, יסממו אותו בריח הקטורת ובעשן הקורבנות, ויבנו עבורו מקדש של בשר ושל דם.

מצווה עלינו לנתץ את הצלם הזה לרסיסים, לשבור את מזבחותיו עד עפר, ולהיאבק בכוהניו, רבניו וחסידיו, לפני שימוטטו עלינו את הבית.

לא נוח לי לומר זאת היום. קל יותר לשתוק ולהתעטף בצער. אבל אין לי מפלט מכך, זו חובתי כלפי אימותיי ואבותיי וכלפי ילדיי.

(ישי שריד)

סבא שלי, שהוא האיש הכי חכם שאני מכירה, סיפר לי כשהייתי קטנה על הניסוי של סטנלי מילגרם. סביר להניח שכבר שמעתם על הניסוי המפורסם, אבל סבא שלי סיפר לי על חלק בניסוי שאנשים פחות מכירים ואת זה אני רוצה לחלוק אתכם.

סטודנטים באוניברסיטת ייל הגיעו למה שהם חשבו שהוא ניסוי בזיכרון. הסטודנט ("הנבדק" שלנו) צריך לבחון "התלמיד" (משתף פעולה בניסוי) ולתת לו שוק חשמלי בכל פעם שהוא טועה בניסוי זכרון. בפועל לא מדובר בשוקים חשמליים אמיתיים, אך הנבדק עצמו מאמין שהוא אכן נותן לתלמיד מכות חשמליות הנבדק יושב מול שורת לחצנים שעל כל אחד מהם כתוב את רמת השוק החשמלי בסדר גודל עולה ובכל טעות של "התלמיד" עליו לתת שוק חזק יותר. בשלב מסויים הוא שומע את "התלמיד" צועק, מבקש להפסיק. אחרי שוק גבוה במיוחד, נותרת רק דממה. ברוב המקרים הנבדק מבקש להפסיק, אבל הנסיין שאיתו בחדר מורה לו להמשיך, וכך, גם אם בחוסר נוחות, הוא עושה.

הנתון המדהים מהניסוי של מילגרם, הוא ש-65% מהנבדקים מגיעים לרמה המקסימאלית של השוק החשמלי, היכן שכתוב בלחצנים שזו רמת שוק מסוכנת. 100% מתוכם מגיעים לרמה גבוהה מאוד.

לרוב כשאנחנו שומעים על ניסויים כמו של מילגרם אנחנו אומרים לעצמנו "אני הייתי מסרבת". כי יש משהו מנחם במחשבה שמי שעושה מעשה רע הוא פשוט בן אדם רע, הוא שונה ממני. אבל האמת היא הרבה יותר מפחידה, והיא שבסיטואציה מסוימת בכל אחד מאתנו קיים הפוטנציאל של פגיעה באחר, במכוון או לרוב פשוט בשתיקה שלנו. זה מפחיד להודות בכך, אבל זו גם הדרך היחידה שיש לנו להתגבר על זה. מודעות, הכרה.

לא שכחתי שהבטחתי לכם את הזווית המיוחדת של סבא שלי. אז מה שאנשים פחות יודעים על הניסוי של מילגרם, זה שעשו שחזורים רבים לניסוי לבדוק מה מוריד את רמת הציות. מתי לאנשים יהיה את הכח להגיד "לא".

מה לא ניסו: העבירו את הניסוי למקום פחות רשמי מאוניברסיטת ייל, הכירו יותר בין הנבדק לתלמיד, הפכו את הנסיין לפחות רשמי לבוש בבגדים מרושלים. רמת הציות אומנם ירדה, אך לא נפסקה לחלוטין.

היה דבר אחד בלבד שנתן לנבדק את הכוח לסרב להמשיך בניסוי. בחלק מהמקרים הנבדק מאמין שהוא עושה את הניסוי בזוג, עם סטודנט נוסף, רק שהסטודנט בעצם משתף פעולה בניסוי. בשלב מסוים, הוא מסרב להמשיך, וזה מה שנתן גם לנבדק את היכולות לומר "לא" ולפעול כפי שהמצפון שלו מורה למרות הוראות הנסיין.

אני חושבת שאין מתאים מהיום הזה להזכיר לעצמנו כמה חשוב להגיד "לא", לפעול כפי שהמוסר שלנו מורה לנו גם כשנדמה לנו שאנחנו לבד. גם שכל דמויות הסמכות מסביבנו אומרות לנו אחרת. גם אם יהיה מחיר לשלם על כך. גם אם לא אני זאת שנפגעת.

לפני שבע שנים התחלתי להגיד "לא". זה קרה כשהממשלה החליטה לגרש ילדי מהגרים שנולדו וגדלו במדינה. ההחלטה כבר התקבלה, כולם אמרו שזה הדבר הנכון לעשות, שאין ברירה.

קבוצה אמיצה של נשים מהגרות החליטו להלחם בהחלטה, לצאת לרחובות ולדרוש צדק עבור ילדיהן. היכולת שלהן להגיד "לא", להטיל ספק בהחלטת ממשלה, העניקה לי את הכח להצטרף למה שהפך לאחד ממאבקי זכויות האדם המרכזיים בשנים האחרונות.

חיים בנינו כיום אלפי ילדים וילדות חסרי מעמד, משוללי זכויות. הם חיים כאן ללא ביטוח בריאות, ללא זכויות סוציאליות, הוריהם לא יכולים להתפרנס כראוי ללא אשרות עבודה, חמישה תינוקות מתו בשנה האחרונה כתוצאה מהתנאים הקשים בגנים המאולתרים בהם שהו בלית ברירה.

בניטה, ילדה בת עשר שנולדה וגדלה בישראל ובכל זאת אין, וכנראה לא יהיה לה, מעמד במדינה, אמרה לי בשבוע שעבר שהיא עצובה שהיא לא בהירה יותר כי אז אולי היו עוזרים לה ולמשפחתה. מה אמורים להגיד לילדה קטנה שחולמת על צבע עור אחר בתקווה שאיתו גם יגיע יחס טוב יותר? שמרגישה שבמקום לעזור כולם שותקים? מה אני אומרת לילד שמספר לי שהוא פוחד להיות שוב בכלא? שיגרשו אותו למקום בו הוא יהיה בסכנה כמו שקרה לרבים מחבריו?

כבר מזמן הגענו לרמה הגבוה ביותר של "שוקים חשמליים" שאנחנו נותנים לאותם ילדים והוריהם כי זה מה שאומרים לנו שנכון לעשות להם. מה שמגיע להם. מה שצריך. חלקנו מצייתים, רובנו? רובנו פשוט שותקים.

אני כאן היום כדי לבקש שנקשיב לסבא שלי, שכבר סיכמנו הרי שהוא האיש הכי חכם בעולם, ונפסיק לשתוק מול פני העוול אפילו אם אין ביכולתנו למגר אותו לחלוטין. שנהיה אותו אדם בניסוי של מילגרם שבכל זאת עוצר ואומר "לא". בואו נפסיק לשתוק, כל אחד בתחומו. אם זה כלפי פליטים, פלסטינים, נשים, מזרחים, רוסים, אתיופים אפילו בעלי חיים, לא חסרים מי שסובלים מדיכוי במדינה. תחשבו איך היה נראה כאן אחרת אם כל אחד מאיתנו היה עוצר לרגע ומטיל ספק בכל אותן קבוצות שאומרים לנו שמגיע להן "שוק חשמלי" כי יש להן דת, מוצא, מגדר, או צבע עור שונה משלי?

בואו ניתן תקווה לילדה כמו בניטה ונראה לה שאנחנו לא שותקים, מעזים להגיד "לא", כי כמו בניסוי של מילגרם, וכמו שגיליתי בעצמי במאבק שלנו נגד גירוש הילדים, אנחנו נופתע מכמות האנשים הטובים במדינה שזה יתן גם להם את הכוח להצטרף ולומר לא יחד אתנו. לא. לא עוד. לעולם לא עוד.

אולי לא בחרנו את המציאות בה אנחנו חיים, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שאנחנו יכולים להשפיע על העתיד שלנו כאן.

(רותם אילן)

בעקבות מחזה מאת ז'או זאנה.
עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בראל.
בימוי: אבי גיבסון בראל
במחזה משולב קטע מתוך פואמה שכתב סלמאן נאטור:
"למות אתמול או למות מחר, יומן מלחמה 2014"
בנוסח העברי של יהודה שהרבני שנהב

ילדים ששיחקו על חוף הים בעזה,
אמם לא נרדמה באותו הלילה.
האם נרדם מי שהרג אותם?

מאלטנטורה עד אלשג'אעייה,
שפטו את פושעי המלחמה.
עצרו את הטבח!
מנעו את הפשע הבא!

מי שזורע חורבות באדמת האחרים,
לא יישאר על האדמה עליה הוא יושב.
אם תעלו את האדמה באש,
מה תחרשו? את הים?
ברי המזל הם אלה שמותם נדחה למלחמה הבאה.
מה ארור הזמן הזה.
עצרו את הטבח!
מנעו את הפשע הבא!
בינתיים ימשיך הגנרל אשר נתן את פקודות ההרג וההרס להתפאר בגבורתו על גופות החפים מפשע. בינתיים ימשיכו המושחתים, הרוצחים, הטיפשים והמטומטמים לשבת על כיסאותיהם. עצרו את הטבח!
מנעו את הפשע הבא!
 
וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ:

מסורת היא בטקס האלטרנטיבי שהוא מסתיים בשירו האופטימי של אמנון פישר.

מילים: הירש גליק (1922-1944). נכתב באידיש בשנת 1943.
נוסח עברי: אברהם שלונסקי (1945). לחן: האחים דמיטרי ודניאיל פוקראס (1937)
הציור: אלכסנדר בוגן (1916-2010), "פרטיזנים יהודים" (1981).
שמה של הזמרת נפקד. מי שמזהה אותה, נודה לו/ה אם יעבירו אלינו את שמה לכאן.
בתודה, - החדר.

לוח

רגשות מעורבים

פרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל אפוס 7

(צילום: גיא דוידי)

סרטו של גיא דוידי (בוגר החדר, זוכה פרס האמי הבינלאומי על סרטו "חמש מצלמות שבורות").

״רגשות מעורבים״ זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב בפסטיבל אפוס 7, 2016, לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב. חבר השופטים, שכלל את המבקר הרוסי פטר שפוטיניק, עידית עמיחי והבמאי רם לוי, נימקו את בחירתם ב"רגשות מעורבים": "מלאכת מחשבת מקצועית, מדויק ערוך ומצולם בהקשבה דרוכה לדקויות של החומרים האודיו ויזואליים בהם הוא משתמש. זהו סרט רב פנים...,"

אמיר אוריין הגשים את כל מה שיוצר חולם עליו... אבל את התאטרון הבועט שהוא רצה ליצור אף תאטרון ממוסד לא יכול היה לקבל. ב-1985 פתח אמיר בביתו את תאטרון החדר, העלה הצגות הקוראות-תיגר על הסדר הקיים ולימד את  שיטת אוריין – המעגל הפתוח. ביום בו מגיעים תלמידי המשחק לצפות בעיבוד הנוקב ל”נו-אקסיט" פורצת המלחמה בעזה. הכעס והתסכול של התלמידים מסתירים רגשות מורכבים יותר, רגשות שאמיר ינסה לנתב למקום בו הם צריכים לבוא לידי ביטוי במלואם - הבמה.

(77 דק, עברית תרגום לאנגלית)

סינמטק תל אביב:
7.5, שבת - שעה 17:00 אולם 5
14.5, שבת - שעה 17:00 אולם 5
17.5, יום שלישי שעה 20:00 אולם 5
29.5, יום ראשון שעה 21:00 אולם 5
רכישת כרטיסים בקופות ובאתר הסינמטק

סינמטק הרצליה:

הקרנה חגיגית כולל שיחה עם גיא דוידי ואמיר אוריין
9.5, יום שני בשעה 20:00 רכישת כרטיסים בקופות ובאתר הסינמטק

סינמטק חיפה:

הקרנה חגיגית כולל שיחה עם אמיר אוריין
17.5 שלישי בשעה 19:00 אולם 2 רכישת כרטיסים בקופות ובאתר הסינמטק

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר

40 ₪. טל': 03-5171818, 054-524-2461

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

המשרתים

(צילום: יח"צ)

"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה", דנה שוכמכר, 06.12.2015).

בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום.

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה

יום ג', 31.5 / יום ד', 1.6 / בשעה 20:30

בחדר. טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה ליוצרים ולכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

מנחה: אמיר אוריין.

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה: יום ו', 13.5.2016, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד. רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

סמדר יערון: הילא הדור השלישי

"הילא", החלק השלישי בטרילוגיה “עכו אהובתי”,  

מפגיש את היוצרת עם קבוצת נערים ונערות בעכו

"הילא"- מילה בערבית שנפוצה בדרך כלל בין הדייגים ופירושה קדימה...

24.5. יום ג', 20:00, עכו.

הבזקים של תפיסה מדויקת

מבוסס על ספר השירים של בן נרדי

מפגש בין דורות: בן המשורר בדיאלוג עם הוריו, ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי.

בן שר ומשוחח עם הוריו על חוויות מעולמם האישי, הזוגי ומחדר הטיפולים.

משתתפים: בן נרדי, משורר, מלחין וזמר. איתן דרמון, גיטריסט ומלחין. ד"ר רבקה נרדי, סופרת ומטפלת אישית וזוגית. ד"ר חן נרדי, מטפל אישי וזוגי, מנחה קבוצות גברים.

משך המופע כשעה ורבע. לאחריו מתקיימת שיחה עם היוצרים.

יום ג', 24.5.2016, בשעה 20:00 בתאטרון החדר. 40 שח כולל שתייה קלה וחמה.

השקת ספרה החדש (רומן), של ד"ר רבקה נרדי, "כל יום בשעה 11:15" תתקיים ביום ב', 16/5/2016, בשעה 20:00 באולם הספרייה של כפר סבא. כניסה חופשית.

להזמנות: 050-632-3363.  

צוותא: קולות קוראים

להגשת הצעות לפסטיבל תאטרון צו קריאה 11: הפרטים כאן.

מועד אחרון להגשה: 15.5.2016

להגשת הצעות לפסטיבל תאטרון קצר מס. 18: הפרטים כאן.

מועד אחרון להגשה: 1.6.2016

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים: (הדוא"ל שלנו)