והנה, אף בלי ניתוח פילוסופי של מושג הגבורה ובלא ביקורת של גילויי הגבורה השונים, ניתן לקבוע כעובדה שהגבורה הצבאית היא הזולה מבין הגילויים האלה – שהרי היא, ורק היא, מבין כל גילויי הגבורה, מצויה בהמוני בני אדם, בכל העמים והתרבויות ובכל התקופות בהיסטוריה, בלא כל קשר לרמתם של בני-אדם אלה מבחינה רוחנית, מוסרית או חברתית – מה שאין כן בגבורה של כיבושי-יצרים, שהיא נדירה בכל מקום ובכל זמן.
לא מצאנו – לא בהיסטוריה ולא במציאות של ימינו – שהגבורה הצבאית היא נחלתם של טובים ומעולים דווקא; היא מצויה באותה מידה גם בנחותים. משמע: קל לאדם הממוצע לעמוד בגבורה בניסיון של סיכון חייו בקרב, מלעמוד בחיי יום-יום בְּנִיסיון העמידה נגד פיתויי יצר הקִניין או יצר השלטון או היצר המיני וכדומה.
גבורת לחימה עדיין אינה עדות לרמתו האנושית של בְּעליה. אם אדם הוא "גיבור" במובן הצבאי, כלומר, הוא מוגדר כ"חייל מעולה", אין בכך ערובה להיותו אדם מעולה, לא מבחינת חכם ונבון ולא מבחינת ישר והגון. לעומת זה, אדם שעמד בגבורה נגד דחפים הנובעים מקנאה, משנאה, מתאווה ומכבוד – יש לראות בו שהוא מבני-המעלה המועטים. אשר לגבורה המלחמתית – יש לקבוע, שבמסורת היהודית אין למצוא הערצה לגבורה זו, ולא משום גישה פציפיסטית. כבר הוטעם שהמלחמה מוּכּרת כעובדה במציאות האנושית, ואף ניתנת לה הצדקה בנסיבות ובתנאים מסוימים; מכאן, שהלוחם ממלא פונקציה הדורשת ממנו גבורה. אבל לא נמצא במקורות היהדות הערצה של גבורת האדם הלוחם. דווקא בתרבויות לא-יהודיות רבות, רווחת הערכה ללוחם.
על החשמונאים נאמר שלחמו את מלחמת השם והצילו את התורה, אבל לא מזכירים כלל את גבורתם במלחמה. היא מתקבלת כדבר המובן מאליו. אם יש מלחמה, חייב החייל להיות חייל טוב, כשם שחקלאי חייב להיות חקלאי טוב, השרברב – שרברב טוב, הרופא – רופא טוב. אין ביהדות התפעלות מיוחדת מגבורה צבאית דווקא.
אבל בציבורנו היום משתוללת מנטליות המעריכה את האדם בעיקר מבחינת היותו חייל טוב, ואפילו רואה בכך, תכונה המכפרת על פגמים חמורים באישיותו. ייתכן שפלוני נחות מבחינה אינטלקטואלית או מוסרית – אבל אומרים עליו ש"הוא היה חייל מצוין", אומרים עליו, שהוא "הצטיין בגבורה בקרב".
(מקור: ישעיהו ליבוביץ, "גבורה", בתוך: ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור ואברהם שפירא (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, מושגים, תנועות אמונות, תל אביב תשנ"ג, עם עובד, עמ' 62–67)
