תקציר הפרקים הקודמים: גם אני רציתי שתהיה לי שואה, אז התחתנתי רק עם אשכנזים.

 

רק לאחרונה גיליתי, שלא רק שאנו, יהודי מרוקו, היינו חלק (אמנם קטן ושולי) מהשואה הגדולה של יהודי אירופה, אלא גם שיש לי שתי דודות שמקבלות מזה שלוש שנים קצבת פיצויים מהגרמנים.

 

הוכחה נחרצת לכך שגם אני חלק מהשואה.

סבא יחיא ז"ל ישב בכלא משך שנה לאחר שזקנו גולח. הוא עמד בראשה של קהילה יהודית קטנה בפום ז'מעא, ולמרות היותו אב לחמישה, זוהה כמסוכן למשטר, נכלא ונאסר.

אין ויכוח מי סבל יותר.

But haven’t the Jewish people suffered enough?

 

התרגלנו למדוד כאב וסבל בערימת גופות, וייתכן שדווקא הזוועה הגדולה מחקה אצלנו את היכולת לראות זוועות קטנות שלא כוללות תאי גזים ומחנות ריכוז.

 

הזוועות הקטנות של יהדות צפון אפריקה, ובתוכן אלו של מרוקו, כוללת איסור עיסוק במקצועות חופשיים, אפליה מעוגנת בחוק, הרחקתם מאירועי תרבות, ולא מעט פריווילגיות אזרחיות שנשללו מהם על רקע יהדותם.

 

אין זה מקרי שכלל לא ידעתי על זה. סבא שלי ישב שנה שלמה בכלא שמתואר על ידי היסטוריונים כמחנה ריכוז לכל דבר ועניין, השגיחו עליו כנראה חיילים גרמניים או איטלקים או צרפתים. מה זה משנה. הוא נרדף ונכלא, הושפל והורחק ממשפחתו בגלל סיבה אחת: הוא היה יהודי.

 

ואחרי שנה, כחוש ומדוכדך, הוא חזר הביתה. ועלה לארץ ישראל כמה שנים אחרי בני קהילתו. חוקי הסלקציה של הסוכנות היהודית ראו בו זקן מעל גיל 40 שאינו טוב דיו למדינה הצעירה.

ככה זה כשאתה יהודי.

(מרב בטיטו)