הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


סבא שלי, שהוא האיש הכי חכם שאני מכירה, סיפר לי כשהייתי קטנה על הניסוי של סטנלי מילגרם. סביר להניח שכבר שמעתם על הניסוי המפורסם, אבל סבא שלי סיפר לי על חלק בניסוי שאנשים פחות מכירים ואת זה אני רוצה לחלוק אתכם.

 

סטודנטים באוניברסיטת ייל הגיעו למה שהם חשבו שהוא ניסוי בזיכרון. הסטודנט ("הנבדק" שלנו) צריך לבחון "התלמיד" (משתף פעולה בניסוי) ולתת לו שוק חשמלי בכל פעם שהוא טועה בניסוי זכרון. בפועל לא מדובר בשוקים חשמליים אמיתיים, אך הנבדק עצמו מאמין שהוא אכן נותן לתלמיד מכות חשמליות הנבדק יושב מול שורת לחצנים שעל כל אחד מהם כתוב את רמת השוק החשמלי בסדר גודל עולה ובכל טעות של "התלמיד" עליו לתת שוק חזק יותר. בשלב מסויים הוא שומע את "התלמיד" צועק, מבקש להפסיק. אחרי שוק גבוה במיוחד, נותרת רק דממה. ברוב המקרים הנבדק מבקש להפסיק, אבל הנסיין שאיתו בחדר מורה לו להמשיך, וכך, גם אם בחוסר נוחות, הוא עושה.

 

הנתון המדהים מהניסוי של מילגרם, הוא ש-65% מהנבדקים מגיעים לרמה המקסימאלית של השוק החשמלי, היכן שכתוב בלחצנים שזו רמת שוק מסוכנת. 100% מתוכם מגיעים לרמה גבוהה מאוד.

 

לרוב כשאנחנו שומעים על ניסויים כמו של מילגרם אנחנו אומרים לעצמנו "אני הייתי מסרבת". כי יש משהו מנחם במחשבה שמי שעושה מעשה רע הוא פשוט בן אדם רע, הוא שונה ממני. אבל האמת היא הרבה יותר מפחידה, והיא שבסיטואציה מסוימת בכל אחד מאתנו קיים הפוטנציאל של פגיעה באחר, במכוון או לרוב פשוט בשתיקה שלנו. זה מפחיד להודות בכך, אבל זו גם הדרך היחידה שיש לנו להתגבר על זה. מודעות, הכרה.

 

לא שכחתי שהבטחתי לכם את הזווית המיוחדת של סבא שלי. אז מה שאנשים פחות יודעים על הניסוי של מילגרם, זה שעשו שחזורים רבים לניסוי לבדוק מה מוריד את רמת הציות. מתי לאנשים יהיה את הכח להגיד "לא".

 

מה לא ניסו: העבירו את הניסוי למקום פחות רשמי מאוניברסיטת ייל, הכירו יותר בין הנבדק לתלמיד, הפכו את הנסיין לפחות רשמי לבוש בבגדים מרושלים. רמת הציות אומנם ירדה, אך לא נפסקה לחלוטין.

 

היה דבר אחד בלבד שנתן לנבדק את הכוח לסרב להמשיך בניסוי. בחלק מהמקרים הנבדק מאמין שהוא עושה את הניסוי בזוג, עם סטודנט נוסף, רק שהסטודנט בעצם משתף פעולה בניסוי. בשלב מסוים, הוא מסרב להמשיך, וזה מה שנתן גם לנבדק את היכולות לומר "לא" ולפעול כפי שהמצפון שלו מורה למרות הוראות הנסיין.

 

אני חושבת שאין מתאים מהיום הזה להזכיר לעצמנו כמה חשוב להגיד "לא", לפעול כפי שהמוסר שלנו מורה לנו גם כשנדמה לנו שאנחנו לבד. גם שכל דמויות הסמכות מסביבנו אומרות לנו אחרת. גם אם יהיה מחיר לשלם על כך. גם אם לא אני זאת שנפגעת.

 

לפני שבע שנים התחלתי להגיד "לא". זה קרה כשהממשלה החליטה לגרש ילדי מהגרים שנולדו וגדלו במדינה. ההחלטה כבר התקבלה, כולם אמרו שזה הדבר הנכון לעשות, שאין ברירה.

 

קבוצה אמיצה של נשים מהגרות החליטו להלחם בהחלטה, לצאת לרחובות ולדרוש צדק עבור ילדיהן. היכולת שלהן להגיד "לא", להטיל ספק בהחלטת ממשלה, העניקה לי את הכח להצטרף למה שהפך לאחד ממאבקי זכויות האדם המרכזיים בשנים האחרונות.

חיים בנינו כיום אלפי ילדים וילדות חסרי מעמד, משוללי זכויות. הם חיים כאן ללא ביטוח בריאות, ללא זכויות סוציאליות, הוריהם לא יכולים להתפרנס כראוי ללא אשרות עבודה, חמישה תינוקות מתו בשנה האחרונה כתוצאה מהתנאים הקשים בגנים המאולתרים בהם שהו בלית ברירה.

 

בניטה, ילדה בת עשר שנולדה וגדלה בישראל ובכל זאת אין, וכנראה לא יהיה לה, מעמד במדינה, אמרה לי בשבוע שעבר שהיא עצובה שהיא לא בהירה יותר כי אז אולי היו עוזרים לה ולמשפחתה. מה אמורים להגיד לילדה קטנה שחולמת על צבע עור אחר בתקווה שאיתו גם יגיע יחס טוב יותר? שמרגישה שבמקום לעזור כולם שותקים? מה אני אומרת לילד שמספר לי שהוא פוחד להיות שוב בכלא? שיגרשו אותו למקום בו הוא יהיה בסכנה כמו שקרה לרבים מחבריו?

 

כבר מזמן הגענו לרמה הגבוה ביותר של "שוקים חשמליים" שאנחנו נותנים לאותם ילדים והוריהם כי זה מה שאומרים לנו שנכון לעשות להם. מה שמגיע להם. מה שצריך. חלקנו מצייתים, רובנו? רובנו פשוט שותקים.

 

אני כאן היום כדי לבקש שנקשיב לסבא שלי, שכבר סיכמנו הרי שהוא האיש הכי חכם בעולם, ונפסיק לשתוק מול פני העוול אפילו אם אין ביכולתנו למגר אותו לחלוטין. שנהיה אותו אדם בניסוי של מילגרם שבכל זאת עוצר ואומר "לא". בואו נפסיק לשתוק, כל אחד בתחומו. אם זה כלפי פליטים, פלסטינים, נשים, מזרחים, רוסים, אתיופים אפילו בעלי חיים, לא חסרים מי שסובלים מדיכוי במדינה. תחשבו איך היה נראה כאן אחרת אם כל אחד מאיתנו היה עוצר לרגע ומטיל ספק בכל אותן קבוצות שאומרים לנו שמגיע להן "שוק חשמלי" כי יש להן דת, מוצא, מגדר, או צבע עור שונה משלי?

 

בואו ניתן תקווה לילדה כמו בניטה ונראה לה שאנחנו לא שותקים, מעזים להגיד "לא", כי כמו בניסוי של מילגרם, וכמו שגיליתי בעצמי במאבק שלנו נגד גירוש הילדים, אנחנו נופתע מכמות האנשים הטובים במדינה שזה יתן גם להם את הכוח להצטרף ולומר לא יחד אתנו. לא. לא עוד. לעולם לא עוד.

 

אולי לא בחרנו את המציאות בה אנחנו חיים, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שאנחנו יכולים להשפיע על העתיד שלנו כאן.

(רותם אילן)

לאיגרת השבועית של 2016 . 5 . 5