הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

אמר החכם את דברו ואורו עיניהם של שומעיו.

ואני הקטן מקשיב לדבר החכם ולא שומע מה ששומעים שומעיו ועיניי ולא אורות כעיניהם, אלא רק מעט ולא ממש רואה מה שרואים גדולים וחכמים ממני ושואל, האמנם?

 

על כן אני מטפס על גבם של גדולים וחכמים ממני ועולה על כתפם ואוחז בציצית ראשם, ואז, לפתע פתאום, קו האופק הולך ומתרחק ואני רואה מה שהחכם הגדול לא רואה כי עכשיו אני גבוה ממנו ורואה למרחק רב יותר. בזכותו? כמובן שבזכותו. חס וחלילה מה היו מעוללים לי אם לא הייתי מוסיף "בזכותו". והמרחק גדול מאד והמראות נפלאים ומוזרים ומזעזעים את הנפש ואימה גדולה קמה וסונטת בי: מה יגיד החכם על דברי כפירה אלו? מילא החכם, אבל יעשו חסידיו השוטים שכל ציוץ של כפירה מעורר בהם חמת זעם ופגיעתם רעה.

 

אבל באמת אני לא צריך לטפס על גבו של איש, אלא רק להביט סביבי ולראות דברים שהחכם הגדול לא רואה. כי מפאת חכמתו הגדולה וגדולתו המחכימה, אין הוא מרכין ראשו לראות מה שלמטה ממנו. אין לו פנאי קטנים כאלה. יום-יומיים כאלה, קטעים כאלה, סרטים קצרים, זוטות, אנקדוטות, כך קראו להם אבותינו . סתם אפורים כאלה, אבל הם החיים בממשותם המדהימה, המפתיעה, המרגשת, הממשית.

 

מה שאמר החכם הוא המובן מאליו. אבל המובן מאליו כבר זכה להוכחה ולאחר שעיינו בו פעם אחת והוא זכה למעלת המובן מאליו, אין הוא באמת חשוב או לפחות חדל להיות ממשי. הלא מובן מאליו הוא הדבר שיש לתת עליו את הדעת.


 

1. "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו"

(סנהדרין ק"ה ע"ב)

כלומר: אדם יכול לקנא בכל אדם אחר שמצליח יותר ממנו, חוץ מבנו ותלמידו.

זה המובן מאליו. מה שלא מובן מאליו הוא שהאמירה הזאת לא יכולה להיות נכונה, או לפחות לא יכולה להיות נכונה בהרבה מאד מקרים ועל כן אין זה כלל שאפשר לגזור על כלל הציבור.

 

הביטו סביב וראו כמה כעס ופחד יש בין אבות ובנים, אימהות ובנות. טקס "פדיון הבן" העברי שבו פודים את הבן הבכור מהכוהן, הוא הד לטקס הפגאני שבו הכוהן מעלה את הבכור קורבן לאל הכנעני הזועם, הד לזעמו המקורי של האב. "תסביך העקדה", "תסביך אדיפוס", אב מקנא קודם לכול בבנו ואחר כך בתלמידו ועליו להיות מודע למקורות הזעם שלו כדי שלא יגרום לאסון.

 

אין אדם מתקנא אלא בבנו ובתלמידו ואחר כך מתקנא בכול האחרים.


ומדוע אמרו חכמים ש"אין אדם מתקנא..."? לא מפני שהדברים נכונים, אלא מפני שאינם נכונים והם משתוקקים שיהיו נכונים ועל כן אמירתם מכוונת אותנו לקיים את הנאמר בהם ולשאוף לטוב. ועל כן: מה ייעשה אדם? ישתדל להיות אדם הגון. כן, זה קשה לקיים אבל אפשרי. כנגד קנאה וזעם, הגינות היא רפואה טובה לעצמך ולעולם.

 

 

2. "קנאת סופרים תרבה חכמה"

(מסכת בבא בתרא דף כא, א(

פירוש:  התחרות בין אנשי חוכמה גורמת להם ללמוד עוד.

האמנם? ראיתי סופרים וחכמים ויוצרים בהמונים ולא מצאתי בהם אחד שהתחרות גרמה לו להרבות חכמה. אם לא הייתה החכמה שורה במעונו לפני שפקדה אותו הקנאה, לא שרתה במעונו גם לאחר שפקדה אותו. להפך: "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח', 6) והתחרות קשה כמוה. כזו גם זו הן מרבות קנאה ותסכול וכעס וסירוס היצירה והרס הבריאות... סוף דבר: קנאת סופרים לא תרבה חכמה. הטיפול בקנאה באמצעות היצירה הוא ערובה לחזרה למסלול יצירתי משביע רצון. בין זה לבין חכמה, אין דבר וחצי דבר.

 

יש היורדים לפלפול מתחכם מנסים לפרש קנאה כ"קנאות" (הרשבי"ק), כלומר: המחויבות מוחלטת, ההתמסרות המוחלטת לרעיון היצירה, אבל זהו המקרה שבו מצוקת הפירוש מבקשת לה ישע במשחקי מילים והמון הדיוטות שמחים ומסתפקים בכך. לא ממש משכנע.


ועל כן: מה ייעשה אדם? כמו שנאמר קודם לכן: ישתדל אדם להיות אדם הגון. כן, קשה לקיים אבל אפשרי. כנגד קנאה וזעם וסירוס, הגינות היא רפואה טובה לעצמך ולעולם.

 

שיהיו לנו ימים טובים


באהבה,
אמיר
-------
Alfie Kohn - Education and Competition
(העברה: שגיא יצחקי)



לאיגרת השבועית של 2016 . 6 . 16