מזה זמן מה, ואולי זמן רב למדי, אנשים, בינם לבין עצמם, לא מדברים על ממשות מחייבת. מדברים על שגרת חיים ועל שטויות, ברמה הבסיסית ביותר ונראה להם לאנשים שהם מנהלים שיחות חשובות או לפחות מרתקות. על כן, כאשר פתאום מישהו אומר אמירה חברתית בסיסית ביותר, מובנת מאליה ומקובלת, כי אז אנשים פוקחים עיניים בתדהמה וחושבים: וואהו! איזה אומץ לב!
זו אחת הסיבות לכך שאנשים עדיין הולכים לתאטרון הרפרטוארי התעשייתי הממוסחר. הוא כמובן גם מצונזר ומרוכך ואינו מדבר על הממשי אלא רק על המובן מאליו, אבל אפילו אמירות חברתיות מרוככות ומובנות מאליהן, כאשר הן נשמעות מעל לבמה, גורמות לקהל להתפעל: וואהו! איזה אומץ לב!
הביטו נא בקהל הזה: איזו תמימות קדושה.
איזו אומללות.
(א.א.)
