יש תאטרון שהוא בידור.
יש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
מי האיש הצועד על המדרכה, מבחין לפניו, מוטלת על הדרך, מפית נייר לבנה קטנה ומקומטת ואז הוא עוצר, מתבונן בה לרגע קל ובזהירות, בכף רגלו, הוא מזיז אותה אל שול הדרך וממשיך בדרכו?
הנה הוא עוצר שוב, נראה מהורהר. אחר כך, לאחר פרק זמן קצר, אשר למתבונן מן הצד עשוי להיראות כפרק זמן ארוך מאד, הוא סב על עקבו, חוזר אל מפית הנייר הלבנה הקטנה והמקומטת, רוכן אליה, נוטל אותה בזהירות בין אצבע לאגודל ומשליך אותה בעדינות אל פח האשפה הסמוך. מי האיש?
בלי ספק הוא איש שזמנו בידו, כי כל האנשים סביבו ממהרים לדרכם ואפילו לא רואים איש אחד שמזיז מפית נייר אל שול הדרך ואולי הם לא רוצים לראות וגם לא רואים אותו מטיל אותה אל פח האשפה הסמוך.
איש כזה הוא בלי ספק יוצא דופן בהתנהגותו. אם אכן זמנו בידו הרי שהוא יכול להרשות לעצמו להיעצר בדרך ולהרהר במפית נייר לבנה קטנה ומקומטת. אבל מקובל במקום הזה שאפילו מי שזמנו בידו אינו עוצר ולו לרגע קט, להרהר במפית נייר קטנה לבנה ומקומטת, שלא לדבר על להזיז אותה אל שול הדרך או להטיל אותה אל פח האשפה הסמוך.
אנשים עשויים לשאול, למה להזיז? מה רע בפיסת נייר לבנה קטנה ומקומטת שנחה לה באמצע המדרכה ובלי ספק הוטלה לשם בידי מי שאפילו כבר לא זוכר שהטיל אותה שם ואולי אף לא שם אל לבו את המחשבה על משמעות הטלת פיסת נייר על המדרכה? הוא הטיל אותה מבלי משים, מתוך היסח הדעת, מתוך הרגל, מתוך שכך הוא נוהג תמיד, אחרי שהוא מקנח את כף ידו במפית נייר, לאחר שכילה את עוגת הפרג שלו, תוך שהוא הולך בדרך למקום עבודתו, נושך בעוגה, לוגם קפה פושר מכוס של נייר ומקשיב באוזניות למה שרק הוא, כאן, על המדרכה הזאת, יודע מהו.
והאיש אשר הזיז את מפית הנייר אל שול הדרך, אולי הוא נפל מכוכב אחר שבו אופני ההתנהגות בפומבי, שונים מאלו שכאן. כי בחברה הזאת, שבה הוא מהלך עכשיו, אין מרבים ללמוד את דרך ההתנהגות החברתית השיתופית ואיש איש לנפשו ואך ורק לנפשו, שהיא חברה קפיטליסטית שכזאת שמפגרת אחרי הזמן והעולם.
בסופו של דבר, אף אם נלך למרחקים ולכוכבים אחרים, נגיע אל גרעין הפגיעות האנושית והיא זו הנותנת לנו את כוחות הנפש לעשות את הטוב והיפה, גם אם הוא לא מובן מאליו.
ואני מאחל לכם רק טוב ונפש מלאה בשפע אהבה וימים טובים וחיוך של אושר.
שלכם באהבה,
אמיר
