יש תאטרון שהוא בידור.
יש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית
כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)
יושבים במעגל ומדברים. זה יכול להיות על גלידה ומלוחים, בסלון של חברים מול טלוויזיה או בלי טלוויזיה ובאים אנשים חדשים שעדיין לא מכירים אלו את אלו ולכאורה האווירה חביבה על פני השטח. מתחת לפני השטח, כדבר שבשגרה, רוחשים יצרים... זה יכול להיות בקבוצת למידה, תמיכה, יצירה או כל קבוצה אחרת שבה לפחות חלק מהנוכחים עדיין לא מכירים אלו את אלו.
לכאורה כלום לא קרה ורק מישהו רצה לומר משהו למישהו ותחילה שאל אותו: "מה השם שלך?"
מה כבר קרה?
כאילו לא כלום. אבל באמת, מתחת לפני השטח, כדבר שבשגרה, רוחשים יצרים...
א' יושב בתנוחה של מלך או לפחות של נסיך שמכיר בערך עצמו או רק משתוקק שהאחרים יכירו בערכו ואפילו אם הוא יושב בתנוחה שנראית כאילו יש בה ענווה או הצטנעות, הרי שתנועותיו והדיבור בפיו מסגירים את המשאלה לנהל את העולם או לפחות שאף אחד בעולם לא ינהל אותו.
א' אומר: מה השם שלך?
ב' מהסס לרגע ואומר: משה.
מדוע ב' מהסס לרגע? מה כבר קרה? מה ביקשו
ממנו? את שמו?
כן, א' ביקש ממנו את שמו ובתנאים אחרים שבהם הבקשה היא הכרחית להמשך הדיאלוג, כמו
למשל רישום במסמכים כלשהם, ב' ודאי שהיה אומר את שמו בלי היסוס. אבל עכשיו?
לכאורה, דבר שבשגרה, אבל באמת? השפלה אחת קטנה.
א' אומר לב': "טוב, משה...", ואז א' משתתק לרגע קט כדי למצות את רגע השליטה החביב עליו, "משה אמרת?... כן?... טוב משה, מה שרציתי להגיד לך משה, זה ש..."
לא רק שא' מיצה את רגע השליטה, הוא גם ממשיך לסחוט אותו עד שתופיע טיפת הזיעה הראשונה על מצחו של ב' ואם לא תופיע לפחות יוכל לחזות ברעד העצבני הקל ברגלו של ב'...
א' ממש מבקש לקנות שליטה ושתהיה טוטלית ושיהיה ברור מי כאן הבוס ועכשיו ב' כבר מתכווץ בכיסאו, שמו נחשף ברבים, ברצונו או שלא ברצונו והוא לא ממש שומע מה אומר לו א'...
לסיכום הקטע: "מר א', לא אשאל אותך לשמך, אלא רק זאת: אתה רוצה לומר למשה את דברך? למה אתה מטריח אותו לומר לך את שמו? מה שמו שייך לעניין? אם אתה רוצה לומר את הדברים שלך לגופו של עניין ולא לגופו של אדם ושמו, מה אכפת לך מה שמו? וודאי זה לא יעשה אותך חבר טוב יותר, קרוב יותר, של משה. להפך, באופן כלל לא מוזר זה ירחיק אותו ממך".
ברגע שבו אילצתי את זולתי לומר לי את שמו מבלי שתהיה לכך שום כוונה מעשית והכרחית, הרי שאני עלול להיתפס כמי שרוצה לקנות לו שליטה על זולתו. הוא נתן לי את השם שלו. אני לא נתתי לו דבר ועכשיו אני הולך להפיל אותו לקרשים עם הטיעון שלי בנושא שעליו משוחחים בקבוצה הזאת. ואפילו אם גם אני אומר לו את שמי, בכל מקרה אני הוא המנהל של השיחה זאת.
ועכשיו לאחר ש-ב' מסר לא' את שמו ולאו דווקא מרצונו החופשי, ב' אולי ידחיק את ההשפלה הרגעית אבל הנקמה בוא תבוא. א' לא יבין אז למה זה מגיע לו.
שלכם באהבה,
אמיר
