הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

ג' הצטלמה לקליפ במסגרת תרגיל "ליפסינק" (התאמת תנועות השפתיים לשירתה של הזמרת ששרה ברקע). אחר כך צפינו בקטע על מסך הטלוויזיה. לדעת כולם היה מוצלח ומרגש מאד. ג' לא מרוצה. היא רוצה לצלם את הקליפ הזה שוב ושוב עד שיהיה מושלם. אני אומר לה שהקליפ יכול להשתפר עוד ועוד אבל לעולם הוא לא יוכל להיות מושלם כי ככה זה בחיים, רק אלוהים מושלם. אנחנו בני האדם, יכולים להשתפר מעת לעת בסבירות מתקבלת על הדעת.

 

לעצמי חשבתי שאם הציפיות שלנו הן מעבר למה שאנו יכולים לעשות בכל רגע נתון והן לא תואמות את המציאות והתנאים הנתונים שבה, הרי שאנו דנים את עצמנו לחיים של תסכול ואומללות. המקרה היחיד שבו אפשר ורצוי ללכת כנגד כל הסיכויים וכל התנאים הנתונים הוא המהפכה, אבל כאן זה לא המקרה. את המחשבה הזאת לא הבעתי בקול כי עדיין לא בא זמנה. אולי אומר לה זאת מחר. בינתיים היא לא מרוצה. ברגע זה המשאלה לשלמות תופחת וממלאה את כל ישותה. אם תתמיד בכך, היא עלולה, במקרה קיצוני, לפגום ביכולת התפקוד שלה.

 

מדוע אין היא מסתפקת במה שעשתה ומקבלת את עצמה בקליפ, שלדעת כל הנוכחים הוא מצוין? גם הסתפקות במה שנראה לרגע כ"מועט" היא ערך אנושי חשוב ומהותי לאדם. היא כמובן לא יכולה "להסתפק במועט". יש לכך סיבות אחדות. אחת מהן: אנחנו (עדיין) חיים בעולם קפיטליסטי. התחרות שהוא כופה עלינו היא הרסנית ומשפיעה לרעה על שיקול הדעת שלנו.

 

אבל הסיבה האוניברסלית, האנושית, האישית, המהותית לתסכול שלה, נובעת מאופיו של המדיום הטלוויזיוני והשפעתו על מצולמים. הוא קיבע את היצירה החיה שלה והנציח אותה. ההנצחה הטלוויזיונית היא תופעה שמאיימת על יוצרים ככלל. לכאורה אין להם עוד שליטה על מה שכבר צולם. הם מביטים בקטע בעיניים כלות ובכל רגע מוצאים עילה לביקורת עצמית מסרסת. בדרך כלל, אלו מחשבות השווא של היוצר ורק במקרים נדירים יש בהן סיבה לצילום מחדש של הקטע וגם אז ההחלטה על כך חייבת לבוא מגורם חיצוני, בעל שיקול דעת רחב יותר ואז מצלמים שוב. זה נדיר מאד. כאן מקובל על הכול שהקטע מצוין ובכל זאת השחקנית מתוסכלת. זהו פרדוקס שחוזר ומופיע במקרים דומים שוב ושוב.
מה עושים?

פשוט מאד. ממש פשוט.

נחוץ מעט פנאי ומעט סבלנות ואז מקרינים בפני היוצרת את הקטע שוב ושוב. ההקרנה החוזרת מפרקת מתחים ומסייעת לתפיסה אישית מאוזנת יותר. לרוב, אחרי ההקרנה השלישית, נוצרת אצל היוצרת לפחות השלמה עם הקיים, אם לא קבלה מלאה. עוד הקרנה אחת והיוצרת עשויה אפילו לקבל את הקיים ואולי אפילו תגיע אז אל מצב נשאף והוא שמחת היצירה.

 

אחרי שלוש הקרנות של הקטע אמרה השחקנית: הבנתי. אני עדיין לא מאושרת, אבל את זה אפתור עם עצמי. הקטע עצמו עובר. תודה!

הנוכחים מחאו לה כפיים.
משל לחיים? כן.

לפני שהולכים לתקן דבר, ראוי לעצור ולשקול ולבחון את הקיים שוב ושוב.

והלוואי ששמחת היצירה תשרה במעונכם תמיד,

שלכם באהבה,
אמיר

 

תרגיל "ליפסינק" במסגרת קורס המשחק בתאטרון החדר. מבצעת אנה מינייב לשיר של נינט טייב "כשאתה כאן". בהשתתפות אודי עוז. הנחייה וצילום: אמיר אוריין.

כדי להסיר כל ספק וכגילוי נאות: השחקנית ג' שבה עוסק המאמר אינה אנה מינייב.


לאיגרת השבועית של 2016 . 8 . 11