הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


(2007)

לא על מפלגות, לא על בתי נבחרים, אלא הגדרת אירועי תרבות במרחב החברתי

(שיחה: אדווה לוי-גושן ואמיר אוריין)

 

אדווה לוי-גושן:

מהו אירוע חתרני?

אמיר אוריין:

אירוע חתרני הוא תופעה יצירתית המתקיימת תחת מטרייה של גוף קואליציוני. מיקומו של האירוע הוא אחד מהקריטריונים להגדרתו החברתית.

למשל: הצגה אלטרנטיבית מוצגת ב"הבימה". זהו מקרה נדיר, לפחות מבחינה כלכלית. ניבוי נפוץ באשר לאפשרות הבאת המונים לאירוע כזה הוא ש"לא יהיה לזה קהל", והרי בעיקרו של דבר מה שמעניין את "הבימה" היום יותר מכל, זו האפשרות להביא קהל רב להצגות, מאשר המגמה החברתית-אמנותית של היוצרים.

הטיפול בתכנים ו/או בצורה של אירוע כזה עשויים להיות בוטים יותר, ישירים יותר וחושפים מציאות שמעבר לגבולות ההסכמה של הקהל הרחב. אבל המיקום של האירוע בתוך גוף הידוע כקואליציוני, מסווג אותו כחתרני. אילו היה אירוע כזה מוותר על המשכן ב"הבימה" ומקיים את עצמו במיקום אלטרנטיבי, הוא היה מוגדר כאופוזיציוני.

 

אדווה:

האם פסטיבל עכו עצמו תופס עצמו כאופוזיציוני? היוצרים אינם מרוויחים כסף אלא מתאפשרת להם ההזדמנות להעלות עבודות.

אמיר:

הגדרתו של הפסטיבל תלויה במיקום החברתי הכולל. כלומר, מיקומו של הפסטיבל בחברה הישראלית בכלל. אפשר שהנהלת פסטיבל עכו תגדיר את עצמה כגוף אופוזיציוני או אלטרנטיבי, ותשמר את המילה "אחר" המופיעה בשם הפסטיבל מימים עברו. המילה "אחר" היא חלק משמו של הפסטיבל אבל לא בהכרח ממהותו. זו הגדרתו של הפסטיבל את עצמו וזכותו לעשות זאת. פסטיבל עכו הוא גוף הנתמך על ידי משרד התרבות וחברות הצריכה ועל כן הוא קואליציוני מובהק. כך גם "תיאטרון המעבדה" בירושלים. שמו מסמן את הגוף הזה, אבל לא בהכרח את מהותו.

אם היוצרים בפסטיבל עכו לא מקבלים שכר, או מקבלים שכר זעום, זה עדיין לא משנה את הגדרתו החברתית הכוללת של הפסטיבל. גם בתיאטרון האופוזיציוני עשויים היוצרים לקבל שכר על עמלם.

 

אדווה:

1. האם כל צורה של התערבות ממסדית באשר היא, תגרום לאירוע להיות קואליציוני?

2. ואולי עצם הסינון והליווי האומנותי בעכו מכריע את ההגדרה כבר בשלב מוקדם של היצירה?

אמיר:

התשובה לשני חלקי השאלה היא כן.

1. כל צורה של התערבות ממסדית, תגרום לאירוע להיות קואליציוני.

2. עצם הסינון והליווי האומנותי בעכו, באמצעות נציגי הפסטיבל, קובע את מיקומו החברתי של האירוע.

 

 

אדווה:

האם אין אופציה שאירוע קואליציוני יוגדר כ"אמנות" גם אם תחת כנפי ה"קואליציה"? אני חושבת שכאן היה קושי בהבנה.

אמיר:

המונח "אמנות", כמו גם המונח "בידור" מתפקדים אצלנו אחרת מאשר במילון הציבורי.

שאלנו את המונחים הללו כדי לסמן אירועים יצירתיים, בעלי אופי אופוזיציוני או קואליציוני. נא לא לבלבל "אמנות" עם "אמנות פלסטית" או כל הגדרה של "אמנות".

כך גם אין לבלבל "בידור" עם "שעשועים".

לשיטתנו, "בידור" הוא תופעה קואליציונית ו"אמנות" היא תופעה אופוזיציונית.

 

אדווה:

הכסף שמצליחים לקבל מהממסד יכול לאפשר העלאה של יצירות והרבה פעמים.

חוסר תקציב מטרפד התבטאות. מה דעתך?

אמיר:

עצם קבלת כסף מהממסד מגדיר את מיקומו החברתי של אירוע.

כסף שמקבלים מהממסד בהחלט יכול לסייע בהפקת יצירות.

אבל כל סכום, ולו הזעיר ביותר, שמתקבל ממנו, הופך את האירוע לקואליציוני.

 

יחד עם זאת, חובתה הבסיסית של כל מדינה מתוקנת לתמוך באירועי תרבות ככל יכולתה. לצערי יכולתה של המדינה שלנו, או אולי רצונה הבסיסי, הוא קטן ביותר. כידוע לך, בעבר ישבתי במספר ועדות ציבוריות שתפקידן לתמוך באירועי תרבות, ועשיתי, יחד עם חבריי לוועדה, ככל יכולתנו הדלה, לתמוך תמיכה מרבית ביוצרים ובגופי תרבות. אין סתירה בין חובתה של מדינה לתמוך בתרבות, לבין זכותו של גוף אופוזיציוני לא לקבל תמיכה.

 

אין קשר הכרחי בין כספים שמקבלים מהממסד לבין איכותו או תוקפו של אירוע יצירתי. חוסר ממון לא בהכרח מטרפד יצירה. לפעמים דווקא מחסור מחייב חשיבה המניבה פתרונות יצירתיים טובים. נראה לי ש"תיאטרון החדר" הוא דוגמא טובה למדי.

 

אדווה:

לפי מה שהבנתי, אירוע אופוזיציוני יאיים תמיד על הממסד והוא יכשיל את הצגתו. האם כך לתפיסתך?

אמיר:

אירוע אופוזיציוני עשוי לאיים על הממסד בצורות שונות, אבל זה מתרחש בתנאי שהאירוע מגיע לתודעת ההמונים או לחלק מהם ואז הממסד נוקט בצעדים שונים כדי לסרס אותו.

לדוגמא:

רוב המבקרים המקצועיים מזדהים עם מערכת האמונות והדעות הקואליציוניות. מבחינה זו הביקורת המקצועית עשויה לשמש כאמצעי לשימור הסדר הקיים, והביקורת שלה יכולה לשמש כלי לשיווק ההצגות. ידועה התופעה שבה תיאטרונים מציגים במודעות הפרסום שלהם ציטוטים מחמיאים מפי הביקורת.

 

לעומת זאת, רובה של הביקורת המקצועית המרכזית נוטה להתייחס בחשדנות לכל תופעה אופוזיציונית או יוצאת דופן ולדחות אותה בנימוקים מקצועיים שונים. הנימוקים המקצועיים משמשים כרציונליזציה לחיזוק מערכת הדעות והאמונות הקדומות של המבקר.

זוהי תופעה אוניברסאלית, והיא מלווה את היוצרים מאז ומעולם.

 

צורה אחרת של סירוס: אם אירוע אופוזיציוני מסוקר על ידי תקשורת ההמונים, בדרך כלל הוא מוצג כמשהו "אחר", "מוזר", "קונטרוברסלי", "שנוי במחלוקת" וכד'. זוהי מערכת של רמזים שנועדה לסמן את האירוע כמשהו שהוא "לא משלנו", וכך הסיקור התקשורתי הזה מתפקד כאמצעי להדרת קהל מרכזי מהאירוע.

 

אדווה:

ההצגה "מרד המתים" בתיאטרון הסמטה: התמונות הויזואליות והחלל היו רבי כוח. הטקסט לעומת זאת הקהה אצלי את החוויה מפני שאלה הם טקסטים מוכרים ששומעים לא אחת מפי אלמנות, אנשים אלה או אחרים כולל האופן, הנימה שבה הם נאמרו. לתפיסתי האומנותית, באם אין שינוי ושבירת טון/צורה בטקסט, הוא נשאר רקע כמו האופן בו אנו חווים אותו בחיי היומיום. כולנו כבר אדישים, עטויי שריון וקשקשת ולכן הטקסט אינו חודר עמוק.

אמיר:

ההצגה "מרד המתים" בתיאטרון הסמטה היא יצירתו של אבי גיבסון בר-אל, איש "תיאטרון החדר". יחד עם "אסקוריאל" בבימויו, היא חלק מטרילוגיה המופקת בהשראת שיטת "המעגל הפתוח". המחזה הבא שיביים גיבסון יהיה מחזה ישראלי בעל רעיון מרכזי דומה

(הערה מיום 25.11.2010: לימים העלה גיבסון ב"הסמטה" את "זה מסתובב" ע"פ מחזהו של יוסף מונדי, והוא היה הפרק השלישי בטרילוגיה - אמיר).  

כידוע, זכה "אסקוריאל" בפרס הפרינג' לשנת 2006. לדעתנו, "אסקוריאל" היא הצגה קואליציונית. להצגה כזאת יש סיכוי לקבל פרסים במסגרת ממסדית.

 

"מרד המתים" היא הצגה חתרנית. יש לקוות שגם ההצגה הבאה תהיה כזאת. הסיכוי של הצגה חתרנית, לקבל פרס כלשהו מהממסד הוא אפסי, ונראה לי שזה לא ממש מדאיג אותנו. חשוב לנו יותר להציג מסר חברתי אלטרנטיבי.

 

נראה לי שאם נבחן את תגובות הצופים בשתי ההצגות - "אסקוריאל" ו"מרד המתים", נגלה (על פי הניסיון הנצבר) שתגובות הקהל להצגת "אסקוריאל" הקואליציונית הן נלהבות ללא עוררין. במיוחד מביעים התלהבות שחקנים הצופים בה, כי היא מאפשרת לשני שחקנים מצוינים להביא לידי ביטוי קשת רחבה של תגובות משחקיות - חלום של כל שחקן.

 

התגובות ל"מרד המתים" החתרני הן מעורבות, וזה אופייני להצגה "חתרנית בגלוי", כמו גם להצגה "אופוזיציונית". גם כאן השחקנים מצוינים ועושים עבודה נהדרת. נראה שהקהל מקבל בהתלהבות את עיצוב החלל ואת המשחק, אבל הוא נתקל בקושי בעיכול המסרים החברתיים המגולמים במחזה עצמו. גם זה אופייני להצגה חתרנית בגלוי או להצגה אופוזיציונית.

 

באשר למסרים הדרמטיים של המחזה. נראה לי, על פי דבריך, ועל פי תגובות נוספות, שהמחזה אכן מילא את תפקידו החברתי, בחדירה אל מעבר לתודעה החברתית הכוזבת, כפי שהיא מוצגת כדבר שבשגרה על ידי גופים קואליציוניים. תפקידו של האירוע האופוזיציוני הוא בדיוק כזה: להציג את המציאות באופן ישיר, בוטה, פשוט, אלטרנטיבי.

 

לדוגמא: מה שאת מכנה "טקסטים מוּכָּרִים" מהמציאות היומיומית שלנו, המופיעים בהצגה "מרד המתים", הרי שטקסטים אלו מתפקדים במציאות שלנו היום, לכל היותר כאמצעי זמני להפגת מתח. אין בהם כדי לעשות תיקון חברתי. הצגת הדברים על הבמה, ממקדת את התודעה למשמעות "הממשית" של טקסטים אלו, ופתאום הם "מרגיזים" או "מטרידים" או מעוררים התנגדות או מעוררים את התודעה לחשיבה נוספת.

 

התיאטרון האופוזיציוני לא מבקש את הזדהות הצופים. הוא מבקש לעורר את תודעתם לחשיבה אישית וחברתית שיש בה פוטנציאל לערעור מוסכמות חברתיות שלדעתו הן מעוותות. כמובן שיהיו כאלה שידחו את המסר, כי הם מבקשים לשמר את מערכת האמונות והדעות הקדומות שלהם ויהיו שיכחישו. נראה לי שאת דווקא מאלו שהם פתוחים לדיון נוסף.

 

גם אם הקהל הוא קבוצת בני אדם "עטויי שריון וקשקשת" כדבריך, עצם הצגת הדברים חודר אל תודעתם, בין אם הקהל פתוח להם, מתנגד או מכחיש. את השינוי התודעתי אי אפשר למדוד מיד. הוא תלוי בפרק-זמן לא ידוע מראש. חלק מהקהל עלול לדחות את המסר האלטרנטיבי, מיד כשהוא נחשף אליו. אבל עיבוד המידע הזה דורש זמן. לגוף הקואליציוני הממוסחר אין פנאי להמתנה כזאת, כי אצלו "זמן הוא כסף". אם הכסף לא נכנס בזמן הקרוב ביותר - הוא קורס. דווקא לקבוצות אופוזיציוניות עשוי להיות פנאי כזה.

 

לשם השוואה: הצגת "חברון" בתיאטרון הקאמרי עוסקת בתופעה טראומטית מרכזית בחוויה הישראלית בת ימינו - הכיבוש. אולם דרך הצגת הדברים במחזה ובהצגה, מרככים את המסר ומציגים "משוואה של זוועה" שבה "כולם אשמים". ההצגה "מאזנת" את המסרים, באופן כזה שבו לא יתכן שיתרחש שינוי תודעתי בקרב הצופים ותמונת העולם הקדומה שלהם לא תתערער.

 

אם למשל, ההצגה "חברון" הייתה נוקטת בעמדה חברתית ממוקדת ומצביעה על הפלסטינים כ"האיש הרע" בסיפור, גם אז יש לשער לא היה משתנה דבר בתודעת הצופים היהודים ככלל. אם ההצגה הייתה מצביעה על הישראלים כ"האיש הרע" של הסיפור, כי אז יש לשער, על פי הניסיון הנצבר, הקהל היה מתנגד להצגה ואולי גם מחזיר את כרטיסי המנוי והתיאטרון הקאמרי היה קורס.

 

התיאטרון הקואליציוני חייב לשמר את "הסדר הקיים" גם כדי לשרוד. זו תכונה שאינה מטרידה את התיאטרון האופוזיציוני, כי מראש הוא יודע שרובו של הקהל לא יקבל את המסר שלו. אבל מאז ומעולם, שום שינוי חברתי בכיוון של תיקון, לא יצא מתרבות ההמונים. קבוצות מיעוט הן אלו שיצרו ויוצרות שינוי.

לאיגרת השבועית של 2010 . 11 . 25