האיגרת השבועית

(2007)

לא על מפלגות, לא על בתי נבחרים, אלא הגדרת אירועי תרבות במרחב החברתי

(שיחה: אדווה לוי-גושן ואמיר אוריין)

אדווה לוי-גושן:

מהו אירוע חתרני?

אמיר אוריין:

אירוע חתרני הוא תופעה יצירתית המתקיימת תחת מטרייה של גוף קואליציוני. מיקומו של האירוע הוא אחד מהקריטריונים להגדרתו החברתית.

למשל: הצגה אלטרנטיבית מוצגת ב"הבימה". זהו מקרה נדיר, לפחות מבחינה כלכלית. ניבוי נפוץ באשר לאפשרות הבאת המונים לאירוע כזה הוא ש"לא יהיה לזה קהל", והרי בעיקרו של דבר מה שמעניין את "הבימה" היום יותר מכל, זו האפשרות להביא קהל רב להצגות, מאשר המגמה החברתית-אמנותית של היוצרים.

הטיפול בתכנים ו/או בצורה של אירוע כזה עשויים להיות בוטים יותר, ישירים יותר וחושפים מציאות שמעבר לגבולות ההסכמה של הקהל הרחב. אבל המיקום של האירוע בתוך גוף הידוע כקואליציוני, מסווג אותו כחתרני. אילו היה אירוע כזה מוותר על המשכן ב"הבימה" ומקיים את עצמו במיקום אלטרנטיבי, הוא היה מוגדר כאופוזיציוני.

אדווה:

האם פסטיבל עכו עצמו תופס עצמו כאופוזיציוני? היוצרים אינם מרוויחים כסף אלא מתאפשרת להם ההזדמנות להעלות עבודות.

אמיר:

הגדרתו של הפסטיבל תלויה במיקום החברתי הכולל. כלומר, מיקומו של הפסטיבל בחברה הישראלית בכלל. אפשר שהנהלת פסטיבל עכו תגדיר את עצמה כגוף אופוזיציוני או אלטרנטיבי, ותשמר את המילה "אחר" המופיעה בשם הפסטיבל מימים עברו. המילה "אחר" היא חלק משמו של הפסטיבל אבל לא בהכרח ממהותו. זו הגדרתו של הפסטיבל את עצמו וזכותו לעשות זאת. פסטיבל עכו הוא גוף הנתמך על ידי משרד התרבות וחברות הצריכה ועל כן הוא קואליציוני מובהק. כך גם "תיאטרון המעבדה" בירושלים. שמו מסמן את הגוף הזה, אבל לא בהכרח את מהותו.

אם היוצרים בפסטיבל עכו לא מקבלים שכר, או מקבלים שכר זעום, זה עדיין לא משנה את הגדרתו החברתית הכוללת של הפסטיבל. גם בתיאטרון האופוזיציוני עשויים היוצרים לקבל שכר על עמלם.

אדווה:

1. האם כל צורה של התערבות ממסדית באשר היא, תגרום לאירוע להיות קואליציוני?

2. ואולי עצם הסינון והליווי האומנותי בעכו מכריע את ההגדרה כבר בשלב מוקדם של היצירה?

אמיר:

התשובה לשני חלקי השאלה היא כן.

1. כל צורה של התערבות ממסדית, תגרום לאירוע להיות קואליציוני.

2. עצם הסינון והליווי האומנותי בעכו, באמצעות נציגי הפסטיבל, קובע את מיקומו החברתי של האירוע.

אדווה:

האם אין אופציה שאירוע קואליציוני יוגדר כ"אמנות" גם אם תחת כנפי ה"קואליציה"? אני חושבת שכאן היה קושי בהבנה.

אמיר:

המונח "אמנות", כמו גם המונח "בידור" מתפקדים אצלנו אחרת מאשר במילון הציבורי.

שאלנו את המונחים הללו כדי לסמן אירועים יצירתיים, בעלי אופי אופוזיציוני או קואליציוני. נא לא לבלבל "אמנות" עם "אמנות פלסטית" או כל הגדרה של "אמנות".

כך גם אין לבלבל "בידור" עם "שעשועים".

לשיטתנו, "בידור" הוא תופעה קואליציונית ו"אמנות" היא תופעה אופוזיציונית.

אדווה:

הכסף שמצליחים לקבל מהממסד יכול לאפשר העלאה של יצירות והרבה פעמים.

חוסר תקציב מטרפד התבטאות. מה דעתך?

אמיר:

עצם קבלת כסף מהממסד מגדיר את מיקומו החברתי של אירוע.

כסף שמקבלים מהממסד בהחלט יכול לסייע בהפקת יצירות.

אבל כל סכום, ולו הזעיר ביותר, שמתקבל ממנו, הופך את האירוע לקואליציוני.

יחד עם זאת, חובתה הבסיסית של כל מדינה מתוקנת לתמוך באירועי תרבות ככל יכולתה. לצערי יכולתה של המדינה שלנו, או אולי רצונה הבסיסי, הוא קטן ביותר. כידוע לך, בעבר ישבתי במספר ועדות ציבוריות שתפקידן לתמוך באירועי תרבות, ועשיתי, יחד עם חבריי לוועדה, ככל יכולתנו הדלה, לתמוך תמיכה מרבית ביוצרים ובגופי תרבות. אין סתירה בין חובתה של מדינה לתמוך בתרבות, לבין זכותו של גוף אופוזיציוני לא לקבל תמיכה.

אין קשר הכרחי בין כספים שמקבלים מהממסד לבין איכותו או תוקפו של אירוע יצירתי. חוסר ממון לא בהכרח מטרפד יצירה. לפעמים דווקא מחסור מחייב חשיבה המניבה פתרונות יצירתיים טובים. נראה לי ש"תיאטרון החדר" הוא דוגמא טובה למדי.

אדווה:

לפי מה שהבנתי, אירוע אופוזיציוני יאיים תמיד על הממסד והוא יכשיל את הצגתו. האם כך לתפיסתך?

אמיר:

אירוע אופוזיציוני עשוי לאיים על הממסד בצורות שונות, אבל זה מתרחש בתנאי שהאירוע מגיע לתודעת ההמונים או לחלק מהם ואז הממסד נוקט בצעדים שונים כדי לסרס אותו.

לדוגמא:

רוב המבקרים המקצועיים מזדהים עם מערכת האמונות והדעות הקואליציוניות. מבחינה זו הביקורת המקצועית עשויה לשמש כאמצעי לשימור הסדר הקיים, והביקורת שלה יכולה לשמש כלי לשיווק ההצגות. ידועה התופעה שבה תיאטרונים מציגים במודעות הפרסום שלהם ציטוטים מחמיאים מפי הביקורת.

לעומת זאת, רובה של הביקורת המקצועית המרכזית נוטה להתייחס בחשדנות לכל תופעה אופוזיציונית או יוצאת דופן ולדחות אותה בנימוקים מקצועיים שונים. הנימוקים המקצועיים משמשים כרציונליזציה לחיזוק מערכת הדעות והאמונות הקדומות של המבקר.

זוהי תופעה אוניברסאלית, והיא מלווה את היוצרים מאז ומעולם.

צורה אחרת של סירוס: אם אירוע אופוזיציוני מסוקר על ידי תקשורת ההמונים, בדרך כלל הוא מוצג כמשהו "אחר", "מוזר", "קונטרוברסלי", "שנוי במחלוקת" וכד'. זוהי מערכת של רמזים שנועדה לסמן את האירוע כמשהו שהוא "לא משלנו", וכך הסיקור התקשורתי הזה מתפקד כאמצעי להדרת קהל מרכזי מהאירוע.

אדווה:

ההצגה "מרד המתים" בתיאטרון הסמטה: התמונות הויזואליות והחלל היו רבי כוח. הטקסט לעומת זאת הקהה אצלי את החוויה מפני שאלה הם טקסטים מוכרים ששומעים לא אחת מפי אלמנות, אנשים אלה או אחרים כולל האופן, הנימה שבה הם נאמרו. לתפיסתי האומנותית, באם אין שינוי ושבירת טון/צורה בטקסט, הוא נשאר רקע כמו האופן בו אנו חווים אותו בחיי היומיום. כולנו כבר אדישים, עטויי שריון וקשקשת ולכן הטקסט אינו חודר עמוק.

אמיר:

ההצגה "מרד המתים" בתיאטרון הסמטה היא יצירתו של אבי גיבסון בר-אל, איש "תיאטרון החדר". יחד עם "אסקוריאל" בבימויו, היא חלק מטרילוגיה המופקת בהשראת שיטת "המעגל הפתוח". המחזה הבא שיביים גיבסון יהיה מחזה ישראלי בעל רעיון מרכזי דומה

(הערה מיום 25.11.2010: לימים העלה גיבסון ב"הסמטה" את "זה מסתובב" ע"פ מחזהו של יוסף מונדי, והוא היה הפרק השלישי בטרילוגיה - אמיר).  

כידוע, זכה "אסקוריאל" בפרס הפרינג' לשנת 2006. לדעתנו, "אסקוריאל" היא הצגה קואליציונית. להצגה כזאת יש סיכוי לקבל פרסים במסגרת ממסדית.

"מרד המתים" היא הצגה חתרנית. יש לקוות שגם ההצגה הבאה תהיה כזאת. הסיכוי של הצגה חתרנית, לקבל פרס כלשהו מהממסד הוא אפסי, ונראה לי שזה לא ממש מדאיג אותנו. חשוב לנו יותר להציג מסר חברתי אלטרנטיבי.

נראה לי שאם נבחן את תגובות הצופים בשתי ההצגות - "אסקוריאל" ו"מרד המתים", נגלה (על פי הניסיון הנצבר) שתגובות הקהל להצגת "אסקוריאל" הקואליציונית הן נלהבות ללא עוררין. במיוחד מביעים התלהבות שחקנים הצופים בה, כי היא מאפשרת לשני שחקנים מצוינים להביא לידי ביטוי קשת רחבה של תגובות משחקיות - חלום של כל שחקן.

התגובות ל"מרד המתים" החתרני הן מעורבות, וזה אופייני להצגה "חתרנית בגלוי", כמו גם להצגה "אופוזיציונית". גם כאן השחקנים מצוינים ועושים עבודה נהדרת. נראה שהקהל מקבל בהתלהבות את עיצוב החלל ואת המשחק, אבל הוא נתקל בקושי בעיכול המסרים החברתיים המגולמים במחזה עצמו. גם זה אופייני להצגה חתרנית בגלוי או להצגה אופוזיציונית.

באשר למסרים הדרמטיים של המחזה. נראה לי, על פי דבריך, ועל פי תגובות נוספות, שהמחזה אכן מילא את תפקידו החברתי, בחדירה אל מעבר לתודעה החברתית הכוזבת, כפי שהיא מוצגת כדבר שבשגרה על ידי גופים קואליציוניים. תפקידו של האירוע האופוזיציוני הוא בדיוק כזה: להציג את המציאות באופן ישיר, בוטה, פשוט, אלטרנטיבי.

לדוגמא: מה שאת מכנה "טקסטים מוּכָּרִים" מהמציאות היומיומית שלנו, המופיעים בהצגה "מרד המתים", הרי שטקסטים אלו מתפקדים במציאות שלנו היום, לכל היותר כאמצעי זמני להפגת מתח. אין בהם כדי לעשות תיקון חברתי. הצגת הדברים על הבמה, ממקדת את התודעה למשמעות "הממשית" של טקסטים אלו, ופתאום הם "מרגיזים" או "מטרידים" או מעוררים התנגדות או מעוררים את התודעה לחשיבה נוספת.

התיאטרון האופוזיציוני לא מבקש את הזדהות הצופים. הוא מבקש לעורר את תודעתם לחשיבה אישית וחברתית שיש בה פוטנציאל לערעור מוסכמות חברתיות שלדעתו הן מעוותות. כמובן שיהיו כאלה שידחו את המסר, כי הם מבקשים לשמר את מערכת האמונות והדעות הקדומות שלהם ויהיו שיכחישו. נראה לי שאת דווקא מאלו שהם פתוחים לדיון נוסף.

גם אם הקהל הוא קבוצת בני אדם "עטויי שריון וקשקשת" כדבריך, עצם הצגת הדברים חודר אל תודעתם, בין אם הקהל פתוח להם, מתנגד או מכחיש. את השינוי התודעתי אי אפשר למדוד מיד. הוא תלוי בפרק-זמן לא ידוע מראש. חלק מהקהל עלול לדחות את המסר האלטרנטיבי, מיד כשהוא נחשף אליו. אבל עיבוד המידע הזה דורש זמן. לגוף הקואליציוני הממוסחר אין פנאי להמתנה כזאת, כי אצלו "זמן הוא כסף". אם הכסף לא נכנס בזמן הקרוב ביותר - הוא קורס. דווקא לקבוצות אופוזיציוניות עשוי להיות פנאי כזה.

לשם השוואה: הצגת "חברון" בתיאטרון הקאמרי עוסקת בתופעה טראומטית מרכזית בחוויה הישראלית בת ימינו - הכיבוש. אולם דרך הצגת הדברים במחזה ובהצגה, מרככים את המסר ומציגים "משוואה של זוועה" שבה "כולם אשמים". ההצגה "מאזנת" את המסרים, באופן כזה שבו לא יתכן שיתרחש שינוי תודעתי בקרב הצופים ותמונת העולם הקדומה שלהם לא תתערער.

אם למשל, ההצגה "חברון" הייתה נוקטת בעמדה חברתית ממוקדת ומצביעה על הפלסטינים כ"האיש הרע" בסיפור, גם אז יש לשער לא היה משתנה דבר בתודעת הצופים היהודים ככלל. אם ההצגה הייתה מצביעה על הישראלים כ"האיש הרע" של הסיפור, כי אז יש לשער, על פי הניסיון הנצבר, הקהל היה מתנגד להצגה ואולי גם מחזיר את כרטיסי המנוי והתיאטרון הקאמרי היה קורס.

התיאטרון הקואליציוני חייב לשמר את "הסדר הקיים" גם כדי לשרוד. זו תכונה שאינה מטרידה את התיאטרון האופוזיציוני, כי מראש הוא יודע שרובו של הקהל לא יקבל את המסר שלו. אבל מאז ומעולם, שום שינוי חברתי בכיוון של תיקון, לא יצא מתרבות ההמונים. קבוצות מיעוט הן אלו שיצרו ויוצרות שינוי.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה)

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען".

מכאן ואילך, בפרקים הבאים, נפרש סיפורה של שושלת בני-ישראל. בטלנובלה הזאת, האל, שמלוא כל הארץ כבודו, אינו מדבר ישירות אל הגיבורים והם אינם מדברים אליו. אמנם הוא מוזכר בפרשה זו אחת-עשרה פעמים, אבל רק כמי שמתערב מדי פעם כדרך שגרה וכמובן מאליו, לא התערבות שמשנה את נתיב העלילה מיסודה אלא רק מייעצת.

תחילה זהו סיפורו של יוסף, בן הזקונים של יעקב. הבן שהיה מועדף על פני האחרים. כבר נאמר שהתורה מעדיפה את הבן הצעיר. בתקופה שבה נכתבו סיפורי התורה נחשבה הדת המונותיאיסטית לצעירה שבין הדתות ועל כן "הצעיר" בסיפור הוא המועדף. יחסי האב יעקב והבן הצעיר יוסף בכלל, ותולדות חייו של יוסף בפרט, הם כמשל ליחסי דמות האל האב ועם-ישראל הבן, ויחסים אלו קובעים את גורלו ההיסטורי של הבן.

יעקב מעדיף את הבן הצעיר. האחים האחרים עוינים אותו ורודפים אותו. יוסף יורד לבירא עמיקתא, הוא הבור העמוק במדבר שאליו משליכים אותו אחיו, ואחר-כך עולה לאיגרא רמה, והופך לשר גדול במצרים. לאחר מותו, מביאים את עצמותיו לארץ כנען. סיפור כתונת הפסים שתפר לו אביו היה השראה ליצירות רבות, שהפופולארית שבהן במאה העשרים היא המחזמר "יוסף וכותנת הפסים המשגעת" של לויד-וובּר.

שני חלומות חולם יוסף בבית אביו:

א. "ויאמר אליהם שמעו-נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם-נצבה, והנה תסֻבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי".

הפרשנות המסורתית יכולה לראות בחלום הזה מסר שניתן לחולם מטעם האל והוא מנבא את עליונותו של החולם על פני אחיו. הפסיכולוגיה המודרנית יכולה לראות בחלום זה ביטוי למשאלה להכרה על ידי הסביבה המשפחתית הקרובה, וחלום של פיצוי על דיכוי או בידוד. מדוע דיכוי ובידוד? הרי ידוע לנו שדווקא יוסף הוא הבן המועדף על ידי אביו? אבל ידוע לנו גם שהעדפה זו מבודדת את יוסף בקרב אחיו. השלטון האבהי מפנק אותו, אבל שאר בני המשפחה מקנאים בו. אפשר לשער שכילד מועדף ומפונק, יוסף מסתבך בקטטות עם אחיו עד שאביו מופיע לחלצו וגוער באחרים. יוסף גדל במערבולת רגשית שבה רגשות גאווה, יהירות ותחושת כוח, מתחלפים בתחושת בידוד ודחייה. אלו יבואו לידי ביטוי מאוחר יותר, כשיעלה לשלטון במצרים וגורל משפחתו יהיה נתון בידיו. זהו חלום אופייני למי שנמצא במצוקה חברתית. כך גם החלום השני.

ב. "ויחלום עוד חלום אחד ויספר אותו לאחיו ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי".

גם כאן הפרשנות הדתית האתנית היא פשוטה וישירה. מה שנאמר בחלום הוא מסר נבואי ישיר. יבוא יום והכול ישתחוו לחולם. זוהי הטרמה מיתית ידועה שבה מה שנאמר בתחילת הסיפור ימומש בהמשכו. החלום אמור להתאים להמשכו של הסיפור בארץ מצרים. הפרשנות הפסיכולוגית יכולה להציע שכאן בא לידי ביטוי גם מיקומם של הגבר והאישה במערך המשפחה המקראית. השמש מייצגת את האב יעקב, והירח את האם רחל.

האב הוא:  "המאור הגדול לממשלת היום", מקור החיים והחום במשפחה והאם היא: "המאור הקטון לממשלת הלילה", שאין לה אור משלה והיא מקבלת אותו מהאב ומעבירה לבניה. בעיקר זהו חלום המבטא את משאלת החולם למיקומו במרכז היקום המשפחתי. שני החלומות עוסקים בנושא דומה: מערכת היחסים שבין החולם לסביבתו הקרובה. אבל המקרא מקפיד להביא שני חלומות ברצף, כדי לחזק את המסר הדתי המנבא את עלייתו של יוסף בסולם ההיררכיה המשפחתית והאזורית. גם כאן המקרא נוהג בסגנון מעגלי של סיפור החוזר על עצמו בגרסה נוספת. כך נמצא בסיפורי האבות, שבהם סיפורים דומים מיוחסים לאברהם ואחר כך ליצחק וליעקב, וכן מאוחר יותר במקרא.

ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

9. בשר

כתיבה ובימוי: יואב איתמר

משחק: שני כהן ובן פינס.

(אישה, בידה סכין ארוכה, מוליכה גבר קשור שפיו חסום. מטילה אותו על כסא. עומדת מעליו)

הייתי במטבח, עבדתי על שיעורי הבית, ואבא בא לתת לי נשיקת לילה טוב, שהסתיימה איכשהו בזה שהשד השמאלי שלי היה בחוץ והוא ינק לי מהפטמה. אבא הפשיט אותי ואני לא התנגדתי. קודם החולצה והמכנסיים, והגופייה, והחזייה, והתחתונים. הוא ליטף אותי בכל הגוף כמו שגבר מלטף אישה. הייתי חרדה, חשתי איזושהי בחילה אבל גם היה פה ממד של סקרנות, של תקווה. הייתי אז הילדה השמנה והמכוערת של התיכון, ואף בן לא הסתכל עליי ופתאום הגבר היפה הזה מבחין שאני אישה.

(עוברת בסכין על אברי גופה)

הוא ליטף אותי במגע כל כך עדין, ולש, כמו אופה לחם מיומן, את הכתפיים והגב, את השדיים המלאים שלי, את הבטן העגולה שלי, את הירכיים ואת השוקיים וגם את מה שבין הרגליים. הייתה לי תחושה של בחילה וסקרנות, שאנחנו עושים משהו שהוא לא בסדר, אבל משהו שהוא גם נכון כל כך. שכבתי על השולחן כמו מתה. הפנים שלי לכיוון הכיור והוא נצמד אליי. יכולתי לחוש את האיבר שלו מתקשה. המכנסיים שלו נפלו לרצפה והוא היה בתוכי. חשתי איך אני מתכווצת, הרגשתי את הדם זורם ממני, הוא הכאיב לי, נורא הכאיב לי. שמעתי אותו נאנח בקול חזק יותר ויותר. (שתיקה)

ואז נפתחה הדלת. גם בתוך כל הכאב והתענוג והריגוש הזה, שמעתי את הדלת נפתחת אבל הוא לא שמע. פתאום הוא פלט חרחורים ודם ניתז עליי. אימא אמרה "זונה". בכיתי. היא התחילה לחתוך אותו במיומנות, כמו שמבתרים בשר או עוף. אני זוכרת שאחד הדברים הראשונים שהיא עשתה היה לחתוך לו את הזין. הזין נשאר בתוכי והדם ניגר ממנו. אני חושבת שבכל זאת הגעתי לאורגזמה. סוג של אורגזמה, ואני מצטערת לומר שמעולם לא הגעתי לסיפוק מיני כזה בחיים.

היא הוציאה סירים גדולים וספר מתכונים לבשר בקר. אני עצובה, בוכה ומדממת, התחלתי להתלבש, ואז היא אמרה "תבלין גריל" ואז היא אמרה "עגבניות שרי" ואני צייתתי. הבשר עדיין היה חם בכל זאת כיוונו את התנור למאה ושמונים מעלות. עשינו רולדת עוף מבשר אדם, ומוח וכבד קצוץ, ושניצלים, קציצות בשר, חמין, ואני מצטערת לומר שזו הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי מימי, כי היה בה תבלין שאי אפשר לקנות. שנאה.

עד אור הבוקר ניקינו את המטבח, ואז ניסינו לחשוב מה אנחנו עושות, אלא שהראש היה ריק מכל הפעילות בלילה ורק אחרי שהתעוררנו אחר הצהריים, החלטנו שבעוד שבוע נדווח על ההיעדרות שלו. קשה לומר שהחקירה הייתה ממצה, ואני לא יודעת למה לא התפרקתי, אולי מהחשש לאבד את אימא גם.

אחרי שהוא מת, משהו מת גם בה. לתבשילים שלה נוסף גוון של חמיצות והם נעשו תפלים. אני עזבתי את בית הספר, נדדתי מסדנת בישול אחת לשנייה, אלא שהטעמים המטורפים של הלילה ההוא גורמים לי לאכול ולהקיא, לאכול ולהקיא. לאכול ולהקיא.

חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

"אני הקורבן האמיתי"

בסיום מלחמת העצמאות חש אלוני שנשמתו לא מצליחה לבטא עצמה, והיא נשכחת מדי יום. הוא מוותר עליה, על האני האמיתי שלו, ופונה לאני המזויף, התיאטרלי. את חייו הוא חווה כהצגה ואת ההצגה כחיים. כשהתבונן בהצגות שלו, חש את חייו.

אלוני ראה עצמו בחדות, למרחוק, כנביא, כבר ב-1950, כשתיעד את השסע הזה שלו בסיפור שקרים. הדברים מצוטטים למעלה, אבל יש לחזור אליהם כדי לחדד את תחושת המצוקה: "לחש צפע היה זה ונתאוויתי לכלות עצמי במו ידי, על כי מצאתי עצמי עבד נרצע לשני רודנים שהאחד אינו חדל מלחש וכזבים, התחפשויות והעמדות פנים, והאחר מבקש לערטלני מני כל, להעמידני עירום ועריה, ותמים".

לאחר האירוע המוחי נלחם אלוני בתוך גוף שמתגורר בו מוח פגוע. הוא פוגש את נשמתו השכוחה שאינה מתחברת למוח: הנשמה משדרת אותות שהיא קיימת, אבל יודעת שאינה יכולה לבטא עצמה ואין יודעים על קיומה.

למה כתב אלוני את השיר "המוח הזה שלי פגום" באנגלית? כשנשאל אמר: "כי אני לא משורר". אולי בפעם היחידה שכתב בה אלוני שיר אישי המנתח באופן כן וחודר את עצמו, הוא היה זקוק למחיצה של שפה זרה. לא בעברית. ברגע מכריע של אמת, בחר אלוני בכל זאת בהסתרה.

מיהי נשמתו הנשכחת של אלוני? אולי היא הנשמה הטרום-מלחמתית, האידיאליסטית, המאמינה בניצחון הטוב והיפה באדם. בן שמונה-עשרה היה כשכתב ביומנו: "מאמין אני בחיים, נלאיתי לשמוע את כל התוכחות שזאבים אנו, טורפים אנו, ומיטיב לדרוס הוא המנצח, המשכיל לרמוס הוא הצודק". הדברים נכתבו אחרי שקרא את נפש קסומה של רומן רולן, שנתפש בעיניו כ"מסע שחור ואפל שמזעזע את ערכיו". הוא כותב ביומנו: "נפלו מחיצות שעמדו על בלימה. לרגע כמו ראיתי עולם אחר... הלתת בו אמונה בצרפתי רואה שחורות זה שפרס את נפשי בסכינו?"

לא, אלוני מסרב להירצח בסכינו של רולן. הוא כותב ביומן: "מביט אני אל יפי הטבע, אל הכוכבים, השמים, אל הירח הנפלא, אל הים – אל הכול – ומדוע יבואו לעקור את מעט הטוב אשר ישנו בחיים?"

כעבור שש שנים, כשהתפוררה אמונתו של אלוני בכוחות נפשו לדלות את הטוב מעולם שיש בו גם רע, הוא חזר לזאבים הטורפים שדחה בשאט נפש ביומנו מגיל שמונה-עשרה, לפני שהלך למלחמה. בגיל עשרים-וארבע הוא כותב בסיפור ארבעה אנשים על אנשים-זאבים אוכלי אדם: "ביקשו להחדיר בנשמותינו ערכו של אדם וערכה של חברה. למדונו על מפעלות האדם, חידושיו, אומץ לבו... הא, השוטים! לא סיפרו באוזנינו כי עתידים אנו לאכול איש את רעהו חיים".

רומנטיקנים פגיעים, בעלי תפישה טוטאלית, לא יצליחו לעולם לצלוח את התהום שבין מציאות ואידיאל. הם מתבצרים בתוך היפגעות תמידית ונערותם היא נצחית.

"הו מריטה, הרחקתי מחיקי שלי, ולא אוכל לצור צורה, לברוא עולם נוסף?"... כותב אלוני ב"הנסיכה האמריקאית", בעקבות המשורר הרומנטי ג'ון קיטס. הייתכן כי זו קינת נשמתו השכוחה של פגוע המלחמה?

(המשך יבוא)

סופסוף קיבלתי את המנדט

להתרסק

להתעופף

להתמסטל

להתבכיין

להתיפייף

להזדיין

להתמקיין

באין מפריע

באין מוכיח ושופט

באין מרתיע ומוקיע

ולא אכפת לי מה יגידו

ולא אכפת לי אם יצביעו

ואם יבוא לבני זונות

קצת ללגלג וקצת לצחוק

שיזדיינו להם בנחת

זה לא מזיז לי מילימטר

שלא יטיפו לי מוסר

בכנסיות, בכיכרות

שלא יפליצו תוכחות

ולא ימליצו על תיקון

שלא יציעו מרשמים

לגאולה ולשיקום

שלא יאיימו בעונשים

ובשריפה בגיהינום

שלא יבטיחו לי גן עדן

ובתולות לזיונים

שרק יתנו לי קצת לנוח

פושעים, זונות ומטיפים;

אני יוצא להפגנה

והסיסמה: הניחו, די!

אל תדרסו

אל תאנסו

מה שנותר מזכויותיי.

09.08.2008

נשמתי תקועה בתל אביב

ברחוב פינסקר

מול קולנוע תל אביב

היו לי גברים

ששכחתי מזמן

והיו יונים על יד פחי הזבל

זרקתי אז הרבה דברים

למדתי המון מהתקופה הזאת

(מונולוג בהשראת ההצגה "מילות מפתח" בתיאטרון הסמטה, 18.11.2010)

אימא כעסה מאוד כי שכחתי איך לכתוב ולדבר נכון,

אבל אמרתי לה שאין לי ברירה, זה במקום בקבוק תבערה.

אראה לכולם כמה אני מטומטמת וישימו אותי בצד,

ואז תבוא פצצה ותפוצץ את כל האינטליגנטים ואותי לא.

החיים האלה לא ייגעו בי, אגיד שאני מתקתקת ותיכף יהיה פה אסון

ושאם ייגעו בי יקבלו חזרה פי חמש מאות אלף.

טוב! רק אל תזוזי ואל תפתחי את הפה!

את אומרת טעויות וזה מזיק לנו, לא ניגע בך, יש מספיק אחרים.

טנק המרכבה לא עלה עליי... שום טנק לא יעלה עליי!

אני יודעת לשרוד, לעשות שטויות כשצריך,

אל תדאגי אימא, אני לא באמת מטומטמת,

לפחות לא נראה לי. לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים!

עכשיו צריך לשבת לאכול

בסכין ובמזלג, ולא לזרוק אוכל על אף אחד.

הברבריות של הבריות מחליאה אותי!

עדיף להיות טיפשה ואז שוב יוציאו אותי מהתור.

צריך רק לשנן את ההמנון, מאוד פשוט, אפילו אני יכולה,

אז מה אם שוב יצאה לי טעות?

לא צריך להיות כאלה נוקשים.

מה אין לי עוד פעם אפשרות לנסות? ואם אשים מסקרה?

וליפסטיק אדום? אה! מעולה הבנתי!

יוֹשֵׁב עַל קְצֵה הַצּוּק לִפְנֵי הַנְּפִילָה

הַשֶּׁמֶשׁ מִמּוּלִי מְשַׁמֶּשֶׁת כְּאַסְפַּקְלַרְיָה

נִצָּבִים עַל קַו הָרֹחַב מֵעַל תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה

וּבָאָה הַקְּפִיצָה

אֲנִי בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַנְּפִילָה

עָבְרוּ חָמֵשׁ שְׁנִיּוֹת

וְנוֹתְרָה לִי עוֹד שְׁנִיָּה

לִפְתֹּחַ הַמַּצְנֵחַ

אוֹ לִפֹּל לְתוֹךְ תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה

המסעדה של ניסים נמצאת בקצה האבדון,

תחנה נשכחת של אוטובוסים לצפון.

הוא עובד קשה, הוא אוכל קדחת.

עבריינים מאיימים לשרוף לו את התחת.

אבל ניסים הוא טוב לב ונאחז בציפורניים,

לקוחותיו המעטים אומרים שבחיו כמים

כל חתול בודד יקבל כאן כוס חלב,

כל יד כושלת תקבל כתף וגב.

אז כשניסים מצא ת'גולם, הומלס רועד מקור על סוף דלתו

בלי דברים ואומר הוא הכניסו אל תוך ביתו

הוא גמל אותו מוודקה, מעישון ומסמים

הכניס אותו הביתה כאחד הילדים.

אך בשעת אחר הצהרים של יום שישי אחד

ניסים השאיר את עוזרו הגולם במסעדה לבד

נכנס עבריין והציע פרוטקשן

הגולם אז נכנס לפעולה והתחיל האקשן.

הגולם שחט אותו הרג אותו עם בקבוק של בירה

זרק אותו בתחנת האוטובוס העירה

הגופה שם דיממה את כל דמה הגירה

ואת פני הגופה אמו שוב לא הכירה.

הוא רחץ ידיים ושרף את הבגדים

ובא לארוחת שבת כאחד הילדים

ניסים ראה את העצב בעיניו

והגולם סיפר לו מה עשה עכשיו.

ניסים לעצמו חשב, טוב לא נורא

לא סיפר לאיש, לא הזעיק ת'משטרה.

כשחבריו של העבריין מצאו את הגופה

אז באותו הלילה המסעדה נשרפה.

ניסים נכנס לדיכאון והסתגר בבית

הוא לא ישן ולא אכל אפילו זית.

הגולם אז ניסה לאנוס את בתו

וניסים אז הרג אותו ממש בבעיטות.

הגולם לא נע, קיבל את מותו בהכנעה

וניסים אז הבין כי באה השעה

נגמרו חייו מלאי הסבל

ניסים תלה עצמו מהטוש בחבל.

לאחר שנה חזרה איה בית ההבראה, מדקלמת באדיקות רהוטה תפילות זרים ומצטלבת בטבעיות של קתולית מבטן. בבית ההבראה הפרטי ממנו אך חזרה, עמדה על ברכיה והצטלבה בהנאה מול ילד סרבן תפילה, יהודי כמוה.

"תפילות לא רצוניות לא מתקבלות בשמים." הדגישה המטפלת שאיה הכי אהבה שם. שם לא הכריחו אותה לאכול ביצים שתעבה, אפילו לא חביתיות ביצים ממולאות קוביות נקניק או אפונה וגזר. אפשרו לה לאכול רק את המילוי. היא אפילו למדה ליהנות מחביצת וניל עם פרוסות תפוחים חמצמצות, שהוגשה כאן בארוחת הערב לקינוח, לאחר שבדקה כפסנתרן המחפש זיופים את החביצה מחשש לביצה.

עד היום, לאחר שלמדה לאכול ביצה קשה, חביתה ועוגות ומגדנות רוויות ביצים, שמור בפיה טעם חביצת התפוחים בבית ההבראה הפרטי ברבקה, שם לא הכריחו אותה ושם גילתה את שהיא לא שונאת לאכול הכול, להפך.

לאחר שלושה חודשים באה היא לקחת אותה, וכל הדרך הביתה בכתה בלב שבור. התגעגעה למטפלת, לחביצה, לחביתה שמותר לאכול רק את ליבה, למחמאות על מראה החיצוני: "איפה האודם שלך? בטח החבאת אותו במזוודה! תני אותה, ילדה ללכת עם אודם אסור! והתעלמו בצחוק ממחאותיה "אני לא שמה אודם! זה הצבע שלי!" אפילו שפשוף נמרץ של השפתיים, לא שכנעה אותן, רק הגדיל את שמחת "החיפוש" והמשובה.

והתגעגעה לתפילות, שלמרבית הפליאה נענו שם. לכריעה, להצטלבות שגרמה שמחה.

עד היום תנועת ההצטלבות אוטומטית אצלה:

1) מגע קמיצה ימנית במרכז המצח (איפה ששמים את הנקודה בבודהיזם).

2) מגע קמיצת ימין בכתף ימין.

3) הקמיצה עוברת לכתף שמאל.

4) גולשת למטה במקביל ליד שמאל והידיים נצמדות באמן.

את התפילה הפולנית שנלוותה לתנועת ההצטלבות שחכה, כשלמדה ולימדה את תולדות הנצרות, הבינה ששיננה מבלי דעת בגיל שבע את האמונה בשילוש הקדוש, האני המאמין הנוצרי בכבודו ובעצמו. הנגיעה במצח סמלה את האמונה באב. בכתף הימנית האמונה בבן. בכתף השמאלית, ברוח הקודש. הצמדת הידיים בקדמת הגוף בסיום אקט, מעידה על האמונה בשילוש ונעשית תוך לחישת המילה (העברית, שעדיין לא הכירה) "אמן".

כזכור נצחה אמה של איה במרוץ הביצה. לא במרוץ ההורים עם ביצה בכפית כפי שראתה בסרטים אמריקאים. משחקי הורים-ילדים אחרי הצהרים: אב ובנו מדלגים בתוך שק אחד אל המטרה, משיכת חבל הורים וילדים, שיהיה כך גם בחיים, ומרוץ האמהות העגלגלות עם הביצה. מי ששובר - מפסיד. כמו במשחק המשפחה לילדי בית הספר. כל זוג מקבל ביצה שמסמלת ילד, לשמירה.

בגרם המדרגות היורדות אל האודר קרבה הרודפת שאיבדה לגמרי את שיווי משקלה ושפכה את הביצה על ראש בתה. ואיה, שאז עוד קראו לה ראיה, עמדה המומה מתחת לביצה ולהשפלה המטפטפת שסמכו לה חפיפה מכאיבה וענישת חובה על מה שקרה.

(איה רבין)

אני נוסע באוטובוס במפרץ חיפה. אמצע נובמבר 2010 ושום סימן לגשם לא נראה באופק.

הענן היחיד הינו עננת ערפיח צהובה הרובצת על האזור. הר הכרמל נראה כמו בתחריטים עתיקים, כמי שצויר ע"י אנגלי יפה מראה במאה ה-19, איש חובב מסעות ונשים אקזוטיות. קרני השמש החודרות מבעד לערפילים הצהובים מאירות באור נגוהות את הכרמל, והדרו של ההר המתנשא מזכירה שזו לנו ארץ כרמים וגפנים. מסעותינו לא רומנטיים כמו פעם, נשים אקזוטיות כבר אין ולנו נותר אלא לנשום חול, חול צהוב של כימיקלים.

בחור צעיר ושמן עומד לידי במעבר. הוא מספר למישהו בפלפון בקול מונוטוני שהוא עומד להיות מובטל החל מהשבוע הבא. הייתי שם איזה שקל על ההנחה שפיטרו אותו משום שהוא שמן באופן המעורר אי נוחות. בחורה עומדת לידו לבושה טישרט בורדו. על גב חולצתה כתוב בגדול "ביטחון הצפון". אני חש רגוע. על שכמה רובה קרבין ארוך. קת העץ מרשימה. יש בו חריר לרצועת נשק של פעם, כשכלי המשחית היה תלוי על הגב. הרצועה הדקה שיש לנשק שלה עכשיו לא מתאימה. הכלי נראה קצת עלוב עם הרצועה הקשורה באופן מגושם. יום טוב היום. חבל רק שעיני ממשיכות לדמוע ואינני מצליח לסלק את החול שבגרוני.

באוטובוס מדברים הרבה רוסית. שמתי לב שדי הרבה מהבחורים באוטובוס נושאים תרמיל גב גדוש. מעניין מה יש לכולם בתרמיל. ספרי לימוד? סמרטוטים לניקיון הבית? אריזות קרטון צבעוניות מלאות סנדוויצ'ים של רוסטביף עם פרוסות מלפפון חמוץ? האוטובוס עוצר בתחנה ואחד הנוסעים יורד. גם הוא שומר אבל מחברה אחרת. המדים שלו אפורים ויש לו אקדח.

בכל תחנה תלויה מודעה גדולה המודיעה בהתלהבות "צוּבּחוץ- מסיבת אופנה". הקופירייטר שהלך עם הרעיון יצר יופי של טיזר  א-לה רב עובדיה בצחוקים כזה כאילו. אני רק לא בטוח שמי שקורא את המודעה אכן זוכר את ההקשר. מה שכן, זה נראה כהולך להיות האירוע האולטימטיבי בעיר הצפונית והתוססת. 

לאחר שעה ארוכה אני מגיע הביתה. ביתי החמים נמצא על רכס הכרמל. כמו עיירה ציורית הנטועה גבוה בהרי האלפים, משקיפה על העננים שמתחתיה, כך בתינו מחייכים אל האבוקות המרחפות של המפעלים הפטרוכימיים שמתחתינו.

הערב יורד. שקט. הינשוף הזקן שעל עץ הברוש מחוץ לחלוני מתגנדר ומתכונן.

אני מכיר אותו. אני מכיר את ההרגלים שלו. לעת חשיכה הוא יחכך את גרונו "ארחח.." ואז יתחיל להמהם בקולו הצלול: "הוו-הוו-הוו !". כך, כל הערב, ללא לאות וללא היסוס. קודם כחכוח קל: "ארחח.." ורק לאחריה השירה: "הוו-הוו-הוו!".

המהומיו החביבים נשמעים למרחקים. אני בטוח שכולו תקווה נאמנה שמישהו לבסוף ישמע אותו ויענה. או יותר נכון, מישהי, הכי טוב, ינשופה חיננית במידה הראויה תשמע אותו ותענה.

אבל, אף אחד לא עונה. הינשוף שלי מזמר כך כבר שנים ולא שמתי לב שיש איזשהו דיאלוג, איזושהי תשובה. ולמרות הכל, הוא לא מתייאש. הוא ממשיך בשלו באצילות אופטימית, כי הרי מה עוד יש בחיים.

כולנו חיים בין חלומות לתקוות כבר אמרו חכמים לפניו.

אולי הוא ימצא בסוף את אהבת חייו. אולי ירד גשם.

ליל מנוחה מחיפה.

(דברים בטקס הזיכרון האלטרנטיבי לרצח רבין, צוותא, 29.10.2010)

יום בהיר אחד ההורים שלי התחתנו. אימא שלי הייתה כוסית, פצצה אמיתית, אבא שלי גבר אמיתי, ספורטאי. יש לי תמונה שלו עם בגד ים שחור ומטקה על הים. הוא היה משחק טניס שולחן. הם הכירו ברחוב הקליר בתל אביב, ליד איפה שהיה גן החיות הראשון בתל אביב, איפה שרצחו את רבין. בקיצור, יום בהיר אחד הם התחתנו.

טוב, זה לא קרה ביום בהיר אחד. זה סתם משפט יפה שאבא שלי אהב לומר, מטבע לשון. כי בעצם זה היה תהליך, החתונה. כי בכלל ההורים של אבא שלי התנגדו לחתונה עם אימא שלי והם היו צריכים לתכנן איך הם הולכים בסתר לרבנות ומתחתנים. אבל בסוף זה באמת קרה ביום  בהיר אחד. השאלה רק אם היום ההוא היה באמת בהיר. ואז אחרי עשרים ושבע שנות נישואין, אחרי שחזרתי אחר הצהריים הביתה, מצאתי את עצמי רץ בפחד לארון התרופות, כי אימא שלי צרחה עלי שאביא  לה כדורי הרגעה ושאהרוג אותו, הוא ברח עם הזונה.

אולי זה בגלל שבישראל הימים כמעט תמיד בהירים, באנגליה רוב הימים אפורים. באנגלית אין כזה מטבע לשון. אז ביום אפור אחד הם התגרשו. טוב, גם זה כמובן לא קרה ביום אחד. גם זה היה  תהליך והיה צריך למצוא לאימא שלי עורך דין וחוקר פרטי וללכת לאבא שלי ולזונה שלו כדי להחתים חוזה גירושים, ובכלל הכול התחיל עוד לפני, כשאבא שלי מכר את הדירה שקיבל בירושה בלי שאימא שלי ידעה והוציא את הפטפון שלנו לתיקון ואף פעם לא החזיר אותו. תהליך.

אבא שלי מאד דומה לרבין.  זאת אומרת לפני שהוא החליף את מלכי ישראל והפך לכיכר, כי הוא מדבר מאוד מאוד מאוד לאט, אבא שלי, כמו רבין, ובוווליום מאד גבוה, כמו ראש ממשלה, וכמעט שלא נותן לבן אדם השני לדבר, ואתה נהיה די נוירוטי לידו וחסר ביטחון, כי יש לו עוצמה כזאת,  קול באס נמוך, ולא משנה מה נושא הויכוח, תמיד הוא חייב להיות יותר חכם ולהקטין אותך, ואם הוא ירצה שיהיה פה שקט בין שתיים לארבע, אז יהיה פה שקט בין שתיים לארבע, ואם הוא ירצה שיהיה פה שלום, אז כנראה שיהיה פה שלום!

וכדי לעצור אותו, אפשר להתנגד, אבל צריך להשקיע את כל הכוח ולדבר בווליום עוד יותר גדול כדי להתגבר עליו ולי אין קול כזה נמוך כמו של רבין וזה יוצא בצעקה ואז הוא נעלב מנתק את הקשר או מחפש דרך לנקום, ומוותר עליך. טוב, שלא כמו רבין, אבא שלי היה פעם חבר בליכוד, עם אלה שמאמינים בארץ ישראל שלמה וגדולה, ולא כל כך רצה שלום רק שקט בין שתיים לארבע.

אז ביום סגריר אחד הפכתי אותו להרבה פחות מכיכר, באמצעות מכשיר נוקיה 3100 כתבתי לאחותי סיגלית היקרה אס אם אס: "אבא יורם מת". לא בשלוש יריות רצחתי אותו,  בשלוש מילים, וגם זה כנראה היה תהליך, כי אולי ביום בהיר או אביך נרצח ראש ממשלה. אבל שלום נרצח בתהליך, כמו שמלחמה נוצרת בתהליך, כמו שמדינה נעלמת בתהליך ואולי אם תירצו חוזרת בתהליך.

אבל בינינו, הדבר היחיד שלא באמת זקוק לתהליך או לאס אם אס, זה לפגוש עיניים של אדם שלא מכירים, ברחוב, או במעלית או בשדה התעופה או במדינה זרה, וביום בהיר אחד לומר לו או לה בנאיביות מעשית: שלום.

אבל כנראה שאנחנו בתהליך אחר, שלא מאפשר את זה.
חבל

שלום לכולם!

הנכם מוזמנים לצפות בפיילוט של הסרט: "הסדר והפרתו", שם זמני.

הסרט באורך 180 דקות, יעלה לאקרנים באביב 2011.

צפייה מהנה, חוני 
 

עשיתי מחקר קטן וגיליתי שכמעט כל החברים שלי לא עשו חיסון נגד שפעת. שאלתי מדוע ואמרו כל מיני הסברים. ההסבר הכי מעניין היה של שחקנית אחת שאמרה שבחיסון הזה מכניסים אל הגוף שלך את הווירוס עצמו והיא לא יכולה לחיות עם המחשבה המבעיתה שיש לה וירוס בתוך הגוף. הסברתי לה את מה שכל גור יודע שבכל חיסון מכניסים לגוף את גורם המחלה כשהוא מוחלש, הגוף מפתח נוגדנים ומתחסן נגד המחלה. ההסבר הזה שכנע אותה לא רק לא לעשות את החיסון המסוים הזה, אלא גם לא להתקרב לחיסונים כל ימי חייה. הבנתי שנכשלתי.

היא גם הפנתה אותי לכל מיני אתרים באינטרנט שבהם אנשים מוזרים מסבירים הסברים מוזרים על הסכנות שבחיסון ועל תיאוריות קונספירציה שטוענות כי חברות התרופות בשיתוף התאגידים הגדולים ובתמיכת ממשלות מסוימות, יוצרות תרופות מסוכנות כדי "לדלל את האוכלוסייה". את זה אני ממש לא מבין. אני האחרון בבעלי החיים שאגיד מילה טובה על התאגידים אבל ממש לא ברור לי למה רוצים תאגידים "לדלל" את אוכלוסיית הצרכנים שלהם? הרי מה שהם רוצים כל הזמן זה שיהיו עוד המון צרכנים שיגדילו את הקפיטל שלהם. נעזוב את זה.

אז עכשיו מסתובבים בשטח המון אנשים ונשים עם חבילות טישיו ביד, עם חום ובלי חום, מתעטשים, מתאוננים, אומללים. יואב אומר שבעצם כולם רוצים להיות חולים כי אז תהיה להם סיבה לא ללכת לעבודה המאפנית שלהם. מעניין.

האם אני עשיתי חיסון? לא נגד שפעת, אבל עשיתי טיפול נגד פשפשים וקיבלתי את כל החיסונים שאפשר לקבל. טפו, טפו, טפו, אני בסדר.

העיקר הבריאות!

שלכם באהבה
- תיאודור

הפנדה בקליפ הזה לא עשתה חיסון - זה בטוח (העברת הקליפ: נוני טל):

"יש לי ויכוח איתך!"

המילה "ויכוח" לעצמה אין בה רע והביטוי "יש לי ויכוח איתך!" אינו מרמז בהכרח על שלילת הזולת. אבל יש בו לפחות חשש לחשד של הכרזת מלחמה קטנה או דחייה על הסף של דברי הזולת. בדרך כלל הביטוי הזה מעלה מתח בין-אישי ואם כך הדבר, ראוי להימנע ממנו.

אפשר בפשטות לומר: זה מעניין מה שאתה אומר (אין לי כוונה לתקוף אותך) ואני סבור/חושב ש...

חברים עשו קליפ על זהירות בדרכים.

(העברה: שני לרר. מופיעה בקליפ בשמלה אדומה)

נא לעבור לדף:  אודישנים דרושים

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 02.12.2010, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

תיאטרון הסמטה

למשפחת תיאטרון החדר כולל חברי האיגרת השבועית: כרטיסי הנחה!

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,  http://www.hasimta.com 

טלפון להזמנות: 036812126.  פקס: 03-6814024
hasimta.theater@gmail.com

זרמים קטועים

סרטם של אלכסנדר גוצ'מן וגיא דוידי

מסלולי חיים נפגשים בכפר אחד בגדה המערבית. לאורך קווי צנרת המים השבורה נעים אנשי הכפר במסלוליהם לעבר עתיד לא ברור. ישראל, השולטת על מקורות המים, מספקת מעט מים לשתייה, וכאשר זרם המים אינו ודאי - דבר לא יכול להתפתח. השליטה על הלחץ בצינורות אינה רק שליטה באורח החיים, אלא גם בתודעה. היו ימים בהם ביל-עין (פירוש שמו: בלי מים) היה הכפר הראשון באזור שהתחבר לרשת המים. זו הייתה אפשרות לקדמה ולהתפתחות, אולם בעיני חלק מהתושבים היו מי הצינור - מים מרים. מי הצינור שימשו ככלי להשפעה על האנשים על מנת שישתפו פעולה עם השב"כ הישראלי והצבא. הקרע הפריד בין האנשים בכפר ל-2 מחנות. החזרה לטכניקה העתיקה של חפירת בארות לאיסוף מי גשמים הינה ביטוי לעצמאות המתחדשת של התושבים אולם ספק אם היחסים בין האנשים בכפר יחלימו. (ערבית תרגום לעברית, 73)

הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים ופסטיבל קולנוע דרום.

יום שלישי ה-30 בנובמבר, שעה 19:00 סינמטק תל אביב

לפרטים בסינמטק - מרכזיה והזמנת כרטיסים :   03-6060800  

אנסמבל קוקייה מציג: תחושת בטן

תיאטרון תנועה נשים.

סיפורה של אישה הנקרעת בין שני עולמות עד שיגעון. היא מנסה לרצות את הסביבה ולהתנהג בהתאם לציפיות החברה ממנה, אך שואפת לממש עצמה. היא נעה בין מחשבות מסרסות שמשתלטות על תודעתה לבין מערכות יחסים עם נשים כוחניות ודכאניות. במהלך המסע היא מגלה את הכוחות שבתוכה. 

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי.
עיצוב תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. תאורה: ענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. עיצוב גרפי: בלה מלכין

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
הצגת טרום בכורה, היכל התרבות, נתניה, 4.12.10 בשעה: 20:30
כתובת: רחוב רזיאל 4, נתניה. עלות כרטיס: 35 ש"ח
טלפון ישיר לקופות להזמנות: 09-8308811

כתובת האתר להזמנת כרטיסים און ליין:
http://www.netanya-culture.co.il/play.asp?ID=565

הצגת בכורה, התיאטרון הערבי עברי, ת"א-יפו, 8.12.10 בשעה: 21:00
כתובת: רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה (ליד החמאם).

עלות כרטיס: 60 ש"ח (לילדים, גמלאים וסטודנטים 35 ש"ח).

טלפון ישיר להזמנות: 03-5185563.

להזמנת כרטיסים און ליין:

 http://www.arab-hebrew-theatre.org.il/heb/plays/play_info.asp?ProgramID=702
הקליפ:

לזכרו של יקירנו ואהובנו מאיר אלוני נ''י

שלום אמיר יקר, ולכל הזוכרים והמוקירים.

ביום שני, 29.11.10 בשעה  20:30  בבית- תמי (שבגינת שיינקין) תל אביב, נקיים ערב אומנותי לזכרו של יקירנו ואהובנו מאיר אלוני נ''י.שהלך מאתנו, כך לפתע, לפני שנה. נשמח לכל השתתפות בדברים לזכרו, קטע אומנותי, כל רעיון אחר שיבוא מכם - יהיה מבורך!

אנא, הגיעו לכבד את זכרו.

בבקשה להתקשר אלי, רצוי לטל. נייד :054-680-5548 מירי/אלונה
בריאות  ושמחה !
מירי/ אלונה, אלוני

"אורטל חייבת למות!"

אורטל היא פרי מוחו של הסופר בציר קרמניצר.

"היא גם דוגמנית, היא גם בלשית, היא גם מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה, ובכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם, להשכיב את הגברים הכי שווים ולהגיע בזמן לתצוגת אופנה מבלי לאבד שערה מתלתליה..."

בציר קרמניצר בא לפגוש את קהל קוראיו, ואז נחשפים הסודות בסערה של אמת, דמיון, זיוף ומלחמת הישרדות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש.

כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: ירון פרידמן.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה תתקיים ביום ראשון, 5.12.10
ב"בית הסופר", קפלן 6, תל אביב (ליד בית העיתונאים) בשעה: 21:00

עלות כניסה: 60 ש"ח. מומלץ להגיע כחצי שעה לפני.

כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע עצמו.

"סדרת ההיריון שלי"

ע"פ ספרה של  הילה שרעף גלסר

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר.

בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין.

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר.

אישה בסוף שנות העשרים נכנסת להיריון. היא מתכננת לידה טבעית אך נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

"לא בעצב כי אם בשמחה, בריקוד ובשירה, נלד קודם כל את עצמנו, ואחר כך את ילדינו".

תיאטרון הסמטה, 15.12, בשעה 21:00.

הנשים האבודות מטרויה

מאת חנוך לוין החל מ-28.11 ובמשך כל חודש דצמבר
בבית צבי באולם אהוד מנור ערב ערב בשעה 20:30. 03-6161122.

יונתן אסתרקין: 0545-952101,  rubberduck2@walla.com

יהודית ברדיו החיים הטובים

כל יום רביעי, רדיו החיים הטובים באינטרנט, בין 15:00:-16:00 "יחסים עם יהודית קונפורטי". שידור חי.

הנה הלינק לשידורים הקודמים. יש מוסיקה שרצה כמה דקות ואחר כך - אני שלכם: http://www.bestlife.co.il/?categoryId=65850
טלפון לעלייה לשידור ביום רביעי: 077-3000909
הרגישו חופשי להציף אותי בשאלות ותגובות. קצת עלי:

http://www.bestlife.co.il/?categoryId=63973&itemId=133847

יהודית קונפורטי, 054-6240131, 03-6051459
www.my.alternativli.co.il/kjud
http://kjud.cafe.themarker.com

מוסיקאים
מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט. לך תדע לאן זה יגיע.

kjud59@gmail.com

אהבה חדשה

יום חמישי, עשר בלילה עד אחת עשרה בלילה, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. כל מה שאת צריכה לעשות זה להעז ולהרים טלפון לרועי בפורטל החיים הטובים. בתוכנית תוכלי להתארח באולפן ביפו , לספר על עצמך ועל הזוגיות הנחשקת...בואי למצוא אהבה בדרך חדשנית. מחכים לך כבר עכשיו. התקשרו: 054-488-9999 והדרך סלולה ♥.
תודה, יהודית קונפורטי

אלי הוז - קורא הסיפורים

כותב לפעמים בקפה דה-מרקר http://cafe.themarker.com/user/22233/
קורא לעתים רחוקות בפייסבוק http://www.facebook.com/?ref=home
מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670
ועכשיו גם מקבל דואר בג'י-מייל: elie.hoz@gmail.com

תודה. אלי

קול קורא לפסטיבל עכו ה- 32

פסטיבל עכו ה- 32 לתיאטרון ישראלי אחר

מזמין יוצרי תיאטרון, מיצג ומופעי רחוב להגיש הצעות לפסטיבל עכו 2011

פניה זו מיועדת ליוצרים ולהקות לא ממוסדות שאינן נתמכות באורח קבוע והמשכי, המעוניינות להעלות יצירות חדשות בבכורה בפסטיבל עכו ה- 32 לתיאטרון ישראלי אחר שיתקיים בעכו בין ה- 16-19  לאוקטובר 2011 חוה"מ סוכות.

את ההצעות יש להגיש לא יאוחר מהתאריך ה – 1.1.2011 לפי ההנחיות שבטופס ההגשה.

הוועדה האומנותית של הפסטיבל לתיאטרון אחר מעוניינת ביצירות השואפות לפתח שפה תיאטרונית מקורית, חדשה או שונה, יצירות הקוראות תיגר על אתוסים מרכזיים בחברה הישראלית, נותנות ביטוי להלכי רוח אלטרנטיביים ומציבות סימני שאלה במקום בו מונצח המוסכם.

יצירות הבודקות את גבולות מושגי התיאטרון והרחבתם, יצירות בינתחומיות, יצירות המציעות גישה מקורית לחלל תיאטרוני, לבימוי, ליחסי קהל-מופע, ושמבקשות לייצר תהליך עבודה ארוך טווח.

הוועדה תעודד הצעות שתהיה להן זיקה וקשר לעיר עכו ברמה של חלל, תוכן והשראה וכן תעודד הצעות המתכוונות לעבוד לאורך תהליך יצירת המופע והחזרות בעכו עצמה.

להצעות שיתקבלו יוענקו תקציבי הפקה וליווי אומנותי והן תוצגנה במסגרת הפסטיבל. האחריות הכוללת להפקת ההצגות \ מיצגים מוטלת על מגישי ההצעות.

את ההצעות יש להגיש לפי הטופס המצורף – אשר ניתן להורדה באתר

הנהלת הפסטיבל אינה מתחייבת להחזיר את חומר ההצעות שתישלחנה.

טופס הגשת מועמדות להצגה בפסטיבל עכו 2011:

את ההצעות יש לשלוח אך ורק דרך המייל. במידה ולא קיבלתם תשובת אישור על משלוח המייל תוך שבועיים מיום המשלוח נא ליצור קשר טלפוני במספר 054-589-7954.

נא למסור את ההצעה בקובץ וורד אחד בלבד (נא לא לשלוח גרסת 2007),

במידה ואתם מצרפים נספחים ותמונות, נא להדביקם על מסמך הוורד.

בראש כל הצעה נא להוסיף את הסעיפים הבאים כפי שהם מופיעים מיד:

1. שם ההצעה

2. שם מגיש ההצעה ותפקידו בהפקה

3. פרטי התקשרות: שם, כתובת אי-מייל, כתובת דואר רגיל ומספר טלפון.

4. סינופסיס \ תקציר ההצעה – לא יותר מחצי עמוד.

5. קורות חיים מקוצרים של היוצרים והמשתתפים ותפקידם בהפקה (גם אם זו רק רשימה חלקית נכון לעכשיו).

6. גוף ההצעה: במידה ומדובר במחזה; את המחזה בשלמותו. במידה ולא מדובר במחזה; את פרוט המופע.

7. הצהרת כוונות אומנותית לגבי המימוש הבימתי של המופע - חזון בימתי.

8. נספחים: תמונות, שרטוטים וכ"ו .

נא לא להגיש הצעות להצגות יחיד והצגות שעלו כבר בעבר ואינן מוצעות להעלאה בבכורה.

את ההצעות יש לשלוח לכל המאוחר עד לתאריך ה- 1.1.2011 למייל: storgepit@gmail.com

בהצלחה

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן – באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות ניתן לפנות במייל – yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

קדימונים למופעים

רוצים שיכתבו עליכם קדימון בעכבר העיר, תיאטרון / מחול / אופרה / בין תחומי?

פנו אל אייל מלובן (לא כרוך בתשלום): eyal.meluban@gmail.com , eyal.hair@gmail.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

בלפור 7

שיר מתוך האלבום האחרון של עמיר לב 
(העברה: נוני טל)