יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

ההופעה עומדת להתחיל והוא לא מוכן. תקלה גוררת תקלה שגוררת תגובות שרשרת הרסניות, ונראה שכל בנין היצירה שהגה בו יומם ולילה - עומד להתמוטט עכשיו ולקבור אותו תחתיו! מה יהיה?

כאן יש לעצור לרגע, לשבת, לשכב או לעמוד בכל תנוחה נוחה. אבל ברגע זה אף תנוחה איננה נוחה לו! עליו לנשום נשימת אנחה מלאה מאד ומספקת. אבל אז הוא מגלה שאינו יכול לנשום! בקושי הוא מצליח לדחוק אל תוך ריאותיו כמות קטנה של אויר. כלפי חוץ הגוף מאובן אבל הוא אחוז תזזית פנימית שלכאורה אינה ניתנת לשליטה. הוא כופה על עצמו נשימה והפעם בנחרצות, כאילו כל החיים שלו תלויים בנשימה האחת הזאת. הוא מצליח לנשום והנשימה האחת הזאת מביאה אותו, אל סף של סיפוק אישי קצר. עכשיו הוא יכול לעצום עיניים ולהקשיב.

הוא בעת ובעונה אחת בתוך החוויה וגם מחוצה לה. הוא יכול להשקיף על עצמו קיים, בתוך המהומה. החוויה האישית מוציאה מתוך עצמה משקיף אישי וזה צופה עליה מן הצד. הוא עומד או יושב בעיניים עצומות ורואה את עצמו בתוך המהומה. המשקיף האישי שבו הוא המנחה האישי שלו, ויש אומרים, הוא עצמו, ויש אומרים, הוא המלאך האישי שלו, השומר עליו.

הוא שואל את המנחה האישי שלו שאלה אחת, כל שאלה תהיה טובה ברגע זה. שואל ומקבל תשובה. הוא מקבל אותה! נניח שהוא שואל האם ייצא מתוך המהומה הזאת בשלום, והתשובה היא כן או לא. אם התשובה היא כן - הוא חושב כיצד יוצאים מהמהומה הזאת באופן שפוי. אם התשובה היא לא - עליו לשאול את עצמו מה יהיה? להרשות לעצמו להמציא תסריט מסויט ולתת לו סוף טוב. ברגע זה סוף טוב עלול להיראות לו מלאכותי. טוב מאד. סוף טוב מלאכותי עדיף על פני סיוט קיים. הוא משוחח עם עצמו. בלב הסערה יש רגע של דממה, הקשבה ושיחה פנימית מבוקרת!

עכשיו הוא יכול לפקוח עיניים. יתכן כי חלפו רק שניות ספורות או רק דקות ספורות, מאז עצם אותן. הוא שואל את עצמו מהו הדבר הנכון לעשותו עכשיו ועושה זאת. אין למהר. אפשר לעצור לרגע, ואחר כך לצאת לפעולה, בזהירות ומתוך ריכוז מלא בפרטים. הוא עשוי לגלות כי מה שנראה אבוד - איננו אבוד כלל, אולי קיים עכשיו פתרון המניח את הדעת, או לפחות אפשרי. עכשיו הוא שוב יוצר.

(המעגל הפתוח עמ' 88)

שלכם באהבה,
אמיר