האיגרת השבועית

ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה תכניות בטלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

ההופעה עומדת להתחיל והוא לא מוכן. תקלה גוררת תקלה שגוררת תגובות שרשרת הרסניות, ונראה שכל בנין היצירה שהגה בו יומם ולילה - עומד להתמוטט עכשיו ולקבור אותו תחתיו! מה יהיה?

כאן יש לעצור לרגע, לשבת, לשכב או לעמוד בכל תנוחה נוחה. אבל ברגע זה אף תנוחה איננה נוחה לו! עליו לנשום נשימת אנחה מלאה מאד ומספקת. אבל אז הוא מגלה שאינו יכול לנשום! בקושי הוא מצליח לדחוק אל תוך ריאותיו כמות קטנה של אויר. כלפי חוץ הגוף מאובן אבל הוא אחוז תזזית פנימית שלכאורה אינה ניתנת לשליטה. הוא כופה על עצמו נשימה והפעם בנחרצות, כאילו כל החיים שלו תלויים בנשימה האחת הזאת. הוא מצליח לנשום והנשימה האחת הזאת מביאה אותו, אל סף של סיפוק אישי קצר. עכשיו הוא יכול לעצום עיניים ולהקשיב.

הוא בעת ובעונה אחת בתוך החוויה וגם מחוצה לה. הוא יכול להשקיף על עצמו קיים, בתוך המהומה. החוויה האישית מוציאה מתוך עצמה משקיף אישי וזה צופה עליה מן הצד. הוא עומד או יושב בעיניים עצומות ורואה את עצמו בתוך המהומה. המשקיף האישי שבו הוא המנחה האישי שלו, ויש אומרים, הוא עצמו, ויש אומרים, הוא המלאך האישי שלו, השומר עליו.

הוא שואל את המנחה האישי שלו שאלה אחת, כל שאלה תהיה טובה ברגע זה. שואל ומקבל תשובה. הוא מקבל אותה! נניח שהוא שואל האם ייצא מתוך המהומה הזאת בשלום, והתשובה היא כן או לא. אם התשובה היא כן - הוא חושב כיצד יוצאים מהמהומה הזאת באופן שפוי. אם התשובה היא לא - עליו לשאול את עצמו מה יהיה? להרשות לעצמו להמציא תסריט מסויט ולתת לו סוף טוב. ברגע זה סוף טוב עלול להיראות לו מלאכותי. טוב מאד. סוף טוב מלאכותי עדיף על פני סיוט קיים. הוא משוחח עם עצמו. בלב הסערה יש רגע של דממה, הקשבה ושיחה פנימית מבוקרת!

עכשיו הוא יכול לפקוח עיניים. יתכן כי חלפו רק שניות ספורות או רק דקות ספורות, מאז עצם אותן. הוא שואל את עצמו מהו הדבר הנכון לעשותו עכשיו ועושה זאת. אין למהר. אפשר לעצור לרגע, ואחר כך לצאת לפעולה, בזהירות ומתוך ריכוז מלא בפרטים. הוא עשוי לגלות כי מה שנראה אבוד - איננו אבוד כלל, אולי קיים עכשיו פתרון המניח את הדעת, או לפחות אפשרי. עכשיו הוא שוב יוצר.

(המעגל הפתוח עמ' 88)

שלכם באהבה,
אמיר

הוא בחן את הגבולות שלו והלך והרחיב אותם והם היו רחבים מאד והם הלכו והתרחבו עד קצה גבול היכולת, מעבר לדעת הקהל, העם והמדינה. באותן שנים אפשר היה ליצור מתוך מרד ולקיים אותו ככל יכולתך.

אחר כך התייצבו הגבולות על מקומם. הגיע הזמן החדש שבו העם והמדינה כבר היו תשושים ממלחמות מתועבות ופרנויה כרונית. אבל הוא את גבולות ההסכמה שלו כבר קבע ואיש לא יכול היה לבטל אותם או אותו. עכשיו הוא יכול היה ליצור את הכאוס הססגוני שלו בגבולות מוסכמים. אמרו שהוא דאדא. בסדר. הם ודאי יודעים מה שאומרים.

הוא יכול היה להיות מאד בוטה ומתגרה בעיצובים הבימתיים, בעירום המתגנדר, בצלילים הגדולים מהחיים. אבל אהבו אותו. כיצד זה? כתבתי שהוא ליצן אנרכיסט דינמי והוא הסכים לכל מילה. באותה שעה נראה היה שגם אם הייתי כותב עליו שהוא מדען אסטרונאוט דינמי הוא היא מסכים. מה אכפת לו. שנינו ידענו שלא חשוב מה כותבים עליך, כל עוד אוהבים אותך וכותבים עליך שאוהבים אותך. מוחו קדח ברצף רעיונות מתרוצצים, אורות וצלצולים. הוא לא נח לרגע, חוץ מאשר בשעות שעשה על חוף הים בדולפינריום עם הג'וינט, בחברת הדגים הגדולים האחרים שעישנו יחד אתו אל מול האופק ויבדלו לחיים ארוכים.

ליצנים אנרכיסטיים מתעדים את חייהם ומותם. כתב את The End ובפסטיבל עכו הקרוב הוא היה אמור לנהל תיאטרון רחוב. אצל גיבסון, מנהל הפסטיבל, האירוע רשום תחת השם: "הספד עצמי". בתקשורת הזכירו כל מיני שמות אחרים. מה אכפת לו. הוא יושב למעלה ומנהל את הבלגן בשלט רחוק תודעתי והחברים למטה מבצעים.  

חוני המעגל - יוצר גדול (1950 בערך – 31 באוגוסט 2016)

סטיבן היל ז"ל

סבא של אנה חני היל מקבוצת השחקנים בתאטרון החדר, השחקן סטיבן היל, הלך לעולמו לפני שבועיים בגיל 94. עבד עם איליה קזאן ואמר עליו שממנו למד את הדבר החשוב מכל לשחקן והוא כוח הרצון. סטיבן הופיע בסדרת הטלוויזיה "משימה בלתי אפשרית" והיה השחקן הוותיק ביותר בסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר". דיק וולף, המפיק של הסדרה, אמר עליו שהוא "אחד מהשחקנים הגדולים ביותר בבני דורו". תנחומינו לאנה.

ג'יו ווילדר ז"ל

ג'ין ווילדר שחקן, במאי, תסריטאי, סופר הלך לעולמו השבוע בגיל 83. ביוני 2013 ראיין אותו רוברט אוסבורן והדבר הראשון שאמר ווילדר: "בחיים אני בכלל לא מצחיק. רק בסרטים". בחזרות ובצילומים הוא צחק הרבה. הקטע הבא הוא אוסף של טייקים שלא נכנסו לסרט "פרנקנשטיין הצעיר".

לפעמים אנשים שואלים לדעתכם. קורה. האם שמתם לב לפעמים שבהן שואלים לדעתכם, לא כדי לקבל אותה, אלא כדי לדחות אותה?

שואלים אלו רוצים להשמיע את דעתם ולשמוע אותה מתנגנת באוזניהם שלהם. אחר כך הם רוצים לשמוע אתכם מגיבים. זה מחזק את עצם תודעת קיומם בעולם הזה ואת הקיום של פועלם בו. אחר כך, לאחר שהביאו לידי ביטוי את הצורך הזה ובאו על סיפוקם הרגעי, הם דוחים את דעתכם כי לא באמת רצו בה מלכתחילה. הרי יש להם את עצמם וכל עיקרה של השיחה לא בא אלא כדי לחזק את דעת עצמם. לפעמים זו הבדידות. עד לרגע זה כבר נוצרה שיחה וליותר מזה הם לא מקווים. אבל אם הדיבור יימשך, הם יעלו מדרגה במעלות הסיפוק האישי. לפעמים אחד שואל לדעתו של הזולת והזולת שותק. הוא זהיר. הוא כבר נפגע בעבר כאשר שאלו לדעתו ולא קיבלו אותה.

אבל הצורך בדיאלוג ובקשר הנוצר בו הוא צורך קיומי ונמשך והוא דוחף את השואל להמשיך ולספר על עצמו ועל תחושותיו, מחשבותיו ולפעמים אפילו רגשותיו ולסיים את דבריו באמירה הנצחית: "זהו, אני מקווה שההסבר שלי היה ברור. אשמח שתגיד לי מה אתה חושב על זה."

ואז עליך לענות לשואל, מתוך קבלה, ברגשות מעורבים, של המצב שבו לא יקבלו את דעתך, לפחות לא בטווח הזמן הקרוב, אבל ברגע זה אתה מקיים מצווה חשובה: אתה אוזן קשבת לנצרך.

אולי יש פה משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה לכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק קטעים חדשים שלהם

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 2.9.2016, 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

"אל תתערבו לי!"

אנסמבל קוקייה - ביצירה חדשה, מלאה הומור וקצב,

מציבה מראה סטירית אל מול אמונות ודעות שעליהן גדלנו.

בימוי ותנועה: שרון שלומי נעים.

יוצרות משתתפות: לירון איתן, ענת ניסני, שרון שלומי נעים.

כתיבה: המשתתפות ושרונה בוטנרו.

מנהלת הצגה : ויוי יחזקאלי.

הפקה מוסיקלית: Kaboom. צילום: אמיר אוריין.

תלבושות: מירב שחר. תפאורה: ויוי יחזקאלי.

ייעוץ אמנותי:  אמיר אוריין - תאטרון החדר.

יום ד', 7.9.2016, בשעה 20:30, תיאטרון החדר

צוותא: פסטיבל צו קריאה 11

קריאה מבוימת של מחזות מקוריים, ללא תפאורה, אביזרים ותלבושות. הפסטיבל, שמטרתו עידוד המחזאות הישראלית, שם דגש על כוחה של המילה הכתובה, היוצרת שפה ייחודית בסיפור ורוקמת את הקשר הבלתי אמצעי בין השחקן לקהל.

מנהל אמנותי: אורן דולפין.

וועדה אמנותית ודרמטורגים: דניאל בוצר, אורן דולפין ויעל גולדברג.

יום ה' עד מוצ"ש, 1-3/9/2016

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 40 שח

כל הפרטים כאן!

דתיים וחילוניים בתיאטרון ובמחול בישראל

יום עיון במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

המכללה האקדמית גליל מערבי - החוג ללימודי תיאטרון

אודיטוריום הבניין ללימודי סביבה

(לזכרה של ד"ר שוש אביגל)

יום רביעי, י"ז תשרי, התשע"ז, 19 באוקטובר 2016

ההשתתפות ללא תשלום מותנית בהרשמה מראש: yomiun123@gmail.com   

054-325-6380 צופיה,  052-578-3272 רוית

כל הפרטים: כאן.

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים (מכיל כמאה מונולוגים): (הדוא"ל שלנו)

טל השילוני מארחת את אמיר אוריין

ב-88 אף אם. שודר לראשונה: 21.7.2016, 15:00-17:00

התכנית זמינה לצפייה בדף הזה עוד שלושה חודשים חסר חודש ושבועיים - מהיום. תיהנו:

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2083147

-------------- -------------- --------------

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (כאן)

זכות האדם מס' 7: כולנו שווים בפני החוק 

-------------- -------------- --------------

טקסטים מתוך הצגות תאטרון החדר שצופים זוכרים:

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------