לפעמים אנשים שואלים לדעתכם. קורה. האם שמתם לב לפעמים שבהן שואלים לדעתכם, לא כדי לקבל אותה, אלא כדי לדחות אותה?
שואלים אלו רוצים להשמיע את דעתם ולשמוע אותה מתנגנת באוזניהם שלהם. אחר כך הם רוצים לשמוע אתכם מגיבים. זה מחזק את עצם תודעת קיומם בעולם הזה ואת הקיום של פועלם בו. אחר כך, לאחר שהביאו לידי ביטוי את הצורך הזה ובאו על סיפוקם הרגעי, הם דוחים את דעתכם כי לא באמת רצו בה מלכתחילה. הרי יש להם את עצמם וכל עיקרה של השיחה לא בא אלא כדי לחזק את דעת עצמם. לפעמים זו הבדידות. עד לרגע זה כבר נוצרה שיחה וליותר מזה הם לא מקווים. אבל אם הדיבור יימשך, הם יעלו מדרגה במעלות הסיפוק האישי. לפעמים אחד שואל לדעתו של הזולת והזולת שותק. הוא זהיר. הוא כבר נפגע בעבר כאשר שאלו לדעתו ולא קיבלו אותה.
אבל הצורך בדיאלוג ובקשר הנוצר בו הוא צורך קיומי ונמשך והוא דוחף את השואל להמשיך ולספר על עצמו ועל תחושותיו, מחשבותיו ולפעמים אפילו רגשותיו ולסיים את דבריו באמירה הנצחית: "זהו, אני מקווה שההסבר שלי היה ברור. אשמח שתגיד לי מה אתה חושב על זה."
ואז עליך לענות לשואל, מתוך קבלה, ברגשות מעורבים, של המצב שבו לא יקבלו את דעתך, לפחות לא בטווח הזמן הקרוב, אבל ברגע זה אתה מקיים מצווה חשובה: אתה אוזן קשבת לנצרך.
