הוא בחן את הגבולות שלו והלך והרחיב אותם והם היו רחבים מאד והם הלכו והתרחבו עד קצה גבול היכולת, מעבר לדעת הקהל, העם והמדינה. באותן שנים אפשר היה ליצור מתוך מרד ולקיים אותו ככל יכולתך.

אחר כך התייצבו הגבולות על מקומם. הגיע הזמן החדש שבו העם והמדינה כבר היו תשושים ממלחמות מתועבות ופרנויה כרונית. אבל הוא את גבולות ההסכמה שלו כבר קבע ואיש לא יכול היה לבטל אותם או אותו. עכשיו הוא יכול היה ליצור את הכאוס הססגוני שלו בגבולות מוסכמים. אמרו שהוא דאדא. בסדר. הם ודאי יודעים מה שאומרים.

הוא יכול היה להיות מאד בוטה ומתגרה בעיצובים הבימתיים, בעירום המתגנדר, בצלילים הגדולים מהחיים. אבל אהבו אותו. כיצד זה? כתבתי שהוא ליצן אנרכיסט דינמי והוא הסכים לכל מילה. באותה שעה נראה היה שגם אם הייתי כותב עליו שהוא מדען אסטרונאוט דינמי הוא היא מסכים. מה אכפת לו. שנינו ידענו שלא חשוב מה כותבים עליך, כל עוד אוהבים אותך וכותבים עליך שאוהבים אותך. מוחו קדח ברצף רעיונות מתרוצצים, אורות וצלצולים. הוא לא נח לרגע, חוץ מאשר בשעות שעשה על חוף הים בדולפינריום עם הג'וינט, בחברת הדגים הגדולים האחרים שעישנו יחד אתו אל מול האופק ויבדלו לחיים ארוכים.

ליצנים אנרכיסטיים מתעדים את חייהם ומותם. כתב את The End ובפסטיבל עכו הקרוב הוא היה אמור לנהל תיאטרון רחוב. אצל גיבסון, מנהל הפסטיבל, האירוע רשום תחת השם: "הספד עצמי". בתקשורת הזכירו כל מיני שמות אחרים. מה אכפת לו. הוא יושב למעלה ומנהל את הבלגן בשלט רחוק תודעתי והחברים למטה מבצעים.  

חוני המעגל - יוצר גדול (1950 בערך – 31 באוגוסט 2016)