הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

9. בשר

כתיבה ובימוי: יואב איתמר

משחק: שני כהן ובן פינס.

(אישה, בידה סכין ארוכה, מוליכה גבר קשור שפיו חסום. מטילה אותו על כסא. עומדת מעליו)

 

הייתי במטבח, עבדתי על שיעורי הבית, ואבא בא לתת לי נשיקת לילה טוב, שהסתיימה איכשהו בזה שהשד השמאלי שלי היה בחוץ והוא ינק לי מהפטמה. אבא הפשיט אותי ואני לא התנגדתי. קודם החולצה והמכנסיים, והגופייה, והחזייה, והתחתונים. הוא ליטף אותי בכל הגוף כמו שגבר מלטף אישה. הייתי חרדה, חשתי איזושהי בחילה אבל גם היה פה ממד של סקרנות, של תקווה. הייתי אז הילדה השמנה והמכוערת של התיכון, ואף בן לא הסתכל עליי ופתאום הגבר היפה הזה מבחין שאני אישה.

(עוברת בסכין על אברי גופה)

 

הוא ליטף אותי במגע כל כך עדין, ולש, כמו אופה לחם מיומן, את הכתפיים והגב, את השדיים המלאים שלי, את הבטן העגולה שלי, את הירכיים ואת השוקיים וגם את מה שבין הרגליים. הייתה לי תחושה של בחילה וסקרנות, שאנחנו עושים משהו שהוא לא בסדר, אבל משהו שהוא גם נכון כל כך. שכבתי על השולחן כמו מתה. הפנים שלי לכיוון הכיור והוא נצמד אליי. יכולתי לחוש את האיבר שלו מתקשה. המכנסיים שלו נפלו לרצפה והוא היה בתוכי. חשתי איך אני מתכווצת, הרגשתי את הדם זורם ממני, הוא הכאיב לי, נורא הכאיב לי. שמעתי אותו נאנח בקול חזק יותר ויותר. (שתיקה)

 

ואז נפתחה הדלת. גם בתוך כל הכאב והתענוג והריגוש הזה, שמעתי את הדלת נפתחת אבל הוא לא שמע. פתאום הוא פלט חרחורים ודם ניתז עליי. אימא אמרה "זונה". בכיתי. היא התחילה לחתוך אותו במיומנות, כמו שמבתרים בשר או עוף. אני זוכרת שאחד הדברים הראשונים שהיא עשתה היה לחתוך לו את הזין. הזין נשאר בתוכי והדם ניגר ממנו. אני חושבת שבכל זאת הגעתי לאורגזמה. סוג של אורגזמה, ואני מצטערת לומר שמעולם לא הגעתי לסיפוק מיני כזה בחיים.

 

היא הוציאה סירים גדולים וספר מתכונים לבשר בקר. אני עצובה, בוכה ומדממת, התחלתי להתלבש, ואז היא אמרה "תבלין גריל" ואז היא אמרה "עגבניות שרי" ואני צייתתי. הבשר עדיין היה חם בכל זאת כיוונו את התנור למאה ושמונים מעלות. עשינו רולדת עוף מבשר אדם, ומוח וכבד קצוץ, ושניצלים, קציצות בשר, חמין, ואני מצטערת לומר שזו הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי מימי, כי היה בה תבלין שאי אפשר לקנות. שנאה.

 

עד אור הבוקר ניקינו את המטבח, ואז ניסינו לחשוב מה אנחנו עושות, אלא שהראש היה ריק מכל הפעילות בלילה ורק אחרי שהתעוררנו אחר הצהריים, החלטנו שבעוד שבוע נדווח על ההיעדרות שלו. קשה לומר שהחקירה הייתה ממצה, ואני לא יודעת למה לא התפרקתי, אולי מהחשש לאבד את אימא גם.

 

אחרי שהוא מת, משהו מת גם בה. לתבשילים שלה נוסף גוון של חמיצות והם נעשו תפלים. אני עזבתי את בית הספר, נדדתי מסדנת בישול אחת לשנייה, אלא שהטעמים המטורפים של הלילה ההוא גורמים לי לאכול ולהקיא, לאכול ולהקיא. לאכול ולהקיא.

לאיגרת השבועית של 2010 . 11 . 25