חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).
"אני הקורבן האמיתי"
בסיום מלחמת העצמאות חש אלוני שנשמתו לא מצליחה לבטא עצמה, והיא נשכחת מדי יום. הוא מוותר עליה, על האני האמיתי שלו, ופונה לאני המזויף, התיאטרלי. את חייו הוא חווה כהצגה ואת ההצגה כחיים. כשהתבונן בהצגות שלו, חש את חייו.
אלוני ראה עצמו בחדות, למרחוק, כנביא, כבר ב-1950, כשתיעד את השסע הזה שלו בסיפור שקרים. הדברים מצוטטים למעלה, אבל יש לחזור אליהם כדי לחדד את תחושת המצוקה: "לחש צפע היה זה ונתאוויתי לכלות עצמי במו ידי, על כי מצאתי עצמי עבד נרצע לשני רודנים שהאחד אינו חדל מלחש וכזבים, התחפשויות והעמדות פנים, והאחר מבקש לערטלני מני כל, להעמידני עירום ועריה, ותמים".
לאחר האירוע המוחי נלחם אלוני בתוך גוף שמתגורר בו מוח פגוע. הוא פוגש את נשמתו השכוחה שאינה מתחברת למוח: הנשמה משדרת אותות שהיא קיימת, אבל יודעת שאינה יכולה לבטא עצמה ואין יודעים על קיומה.
למה כתב אלוני את השיר "המוח הזה שלי פגום" באנגלית? כשנשאל אמר: "כי אני לא משורר". אולי בפעם היחידה שכתב בה אלוני שיר אישי המנתח באופן כן וחודר את עצמו, הוא היה זקוק למחיצה של שפה זרה. לא בעברית. ברגע מכריע של אמת, בחר אלוני בכל זאת בהסתרה.
מיהי נשמתו הנשכחת של אלוני? אולי היא הנשמה הטרום-מלחמתית, האידיאליסטית, המאמינה בניצחון הטוב והיפה באדם. בן שמונה-עשרה היה כשכתב ביומנו: "מאמין אני בחיים, נלאיתי לשמוע את כל התוכחות שזאבים אנו, טורפים אנו, ומיטיב לדרוס הוא המנצח, המשכיל לרמוס הוא הצודק". הדברים נכתבו אחרי שקרא את נפש קסומה של רומן רולן, שנתפש בעיניו כ"מסע שחור ואפל שמזעזע את ערכיו". הוא כותב ביומנו: "נפלו מחיצות שעמדו על בלימה. לרגע כמו ראיתי עולם אחר... הלתת בו אמונה בצרפתי רואה שחורות זה שפרס את נפשי בסכינו?"
לא, אלוני מסרב להירצח בסכינו של רולן. הוא כותב ביומן: "מביט אני אל יפי הטבע, אל הכוכבים, השמים, אל הירח הנפלא, אל הים – אל הכול – ומדוע יבואו לעקור את מעט הטוב אשר ישנו בחיים?"
כעבור שש שנים, כשהתפוררה אמונתו של אלוני בכוחות נפשו לדלות את הטוב מעולם שיש בו גם רע, הוא חזר לזאבים הטורפים שדחה בשאט נפש ביומנו מגיל שמונה-עשרה, לפני שהלך למלחמה. בגיל עשרים-וארבע הוא כותב בסיפור ארבעה אנשים על אנשים-זאבים אוכלי אדם: "ביקשו להחדיר בנשמותינו ערכו של אדם וערכה של חברה. למדונו על מפעלות האדם, חידושיו, אומץ לבו... הא, השוטים! לא סיפרו באוזנינו כי עתידים אנו לאכול איש את רעהו חיים".
רומנטיקנים פגיעים, בעלי תפישה טוטאלית, לא יצליחו לעולם לצלוח את התהום שבין מציאות ואידיאל. הם מתבצרים בתוך היפגעות תמידית ונערותם היא נצחית.
"הו מריטה, הרחקתי מחיקי שלי, ולא אוכל לצור צורה, לברוא עולם נוסף?"... כותב אלוני ב"הנסיכה האמריקאית", בעקבות המשורר הרומנטי ג'ון קיטס. הייתכן כי זו קינת נשמתו השכוחה של פגוע המלחמה?
(המשך יבוא)
