הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


יש תאטרון שהוא בידור

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

היא כתבה קטע נוקב, בוטה ומרגש, על דיכוי אישי שעברה במסגרת דתית שבתוכה גדלה. "נוקב, בוטה ומרגש" - אלו הגדרות המסמנות הערכה גדולה ומחמאה ליוצרת שכתבה אותן. כי אמנות היא קודם לכל בּוֹטה ונוקבת! זה בגדר של המובן מאליו בכל חברה מתוקנת. אבל נראה שהחברה שבתוכה אנו חיים אינה מתוקנת כל צרכה והיא נוהגת לדחות יצירות בוטות ונוקבות ועל כן יש לחזור ולשנן את המובן מאליו הזה: מיטב השיר אינו בהכרח כְּזָבוֹ, כפי שטען אריסטו, אלא הבּוֹטוּת שבו.

 

והכתיבה הייתה כאש בוערת בעצמותיה. לאחר שנכתב הקטע היא חוותה התרוקנות של מתח ורגע יפה של ניקיון נפשי. את הרגעים הללו יודע כל יוצר, רגע לאחר שמיצה את אונו ביצירה חדשה. יש לנצור רגעים אלו בזיכרון. גם בשביל רגעים כאלה חי אדם-יוצר. אחר כך באה השקיעה.

 

היצירה נכתבה והיא בגדר של טיוטה מזהירה ומבטיחה. מלבד מרכיב אחד, שקודם לכן נראה לה חיוני והכרחי ומובן מאליו ואילו עכשיו הוא מאיים עליה: הבּוֹטוּת. עכשיו היא חושבת שהיצירה היא חריפה מאד, חצופה מדי והיא נתקפת אימה. מה יגיד הקהל? היא יודעת שטעמו של הקהל הזה התנוון בחשיפת-יתר לבידור. היא יודעת דבר אחד או שניים על הרגליו של האזרח המצוי. גם היא יש לה חלק בחייה שהוא האזרחית המצויה. היא יודעת שכולם רוצים נחמה ורוגע ולהיות בסדר עם כולם ושלא יכאיבו להם כי כבר כואב והכי חשוב: לא לעשות גלים ובשורה התחתונה, מה כולם רוצים? מעט נחת ושקט ושלווה וטמטום מבורך.

 

אפקט הפרפר

כיצד נולדת חשיבה מסרסת כזאת? יש לכך שתי תשובות לפחות.

האחת היא אוניברסלית ומשותפת לרבים. החשיבה המסרסת כאן היא תוצאה של התרוקנות מאנרגיה ששימשה ליצירה. היא ניכרת לאחר שהטיוטה הושלמה והגיע עידן הספק וההתלבטות היוצרת וזהו שלב לגיטימי שאחריו היצירה שואטת קדימה על פי בחירתו של היוצר. התשובה השנייה תלויה ברוח התקופה.

 

אחת ממייצגי רוח התקופה היא היום אישיות ציבורית היושבת לה במרומי משרד התרבות, רחוקה והזויה ככל שהיא והיא שררת התרבות ותגובותיה הציבוריות הן ניאו-פשיסטיות. האמירות הבוטות שלה נועדו לחזק את מעמדה הפוליטי בקרב ההמונים ואלה כידוע, מתייחסים בחשדנות לכל פיסת אמנות שיש בה בוטות ועל כן הם מזדהים עם שררתם.

 

ככל שהדבר נשמע מוזר, תגובה של מוקד כוח פוליטי כלשהו, כמו כל תגובה אחרת אכן משפיעה על נפשם ויצירתם של יוצרים בכל אתר, יוצרים שכלל אינם מכירים אותה אישית ואין להם כל ענין בה. אמירה ניאו-פשיסטית אחת של שררה אחת בעיר הבירה, מתגלגלת לה לחדר חזרות קטן בפריפריה של תל אביב, במסלול ישיר או עקיף ואפילו אם היוצרת לא ממש שמעה את האמירה הזאת ולא קראה אותה בטלפון החכם שלה, היא עברה, האמירה, אל תודעתו של חבר של חבר של חברה או של חברה או של בן משפחה או עמית או שכן ונוחתת בתודעת היוצר, לפעמים מבלי שהוא יודע כלל את המקור שלה. כי הרעל הניאו-הפשיסטי מחלחל לפינות שלכאורה אי אפשר לנחש שיבואו שמה ומסרס את היצירה החופשית.

 

"מה יפית!"

כמו בכל מדינה דכאנית בצד המכוער על הגלובוס, גם בארצנו שועטים עדרי יוצרים ומזמרים באוזני השלטון זמירות "מה יפית" בסגנון עדות הקרנפים ומוכנים לשכנע את מי שמוכן לשמוע אותם, מדוע נכון לדכא יצירה חופשית, למתן אותה, לרסן אותה, להרחיק את עדותה, אל מקום אחר, למשל לדנמרק, לזמן אחר, למשל לפני המבול, אחרי המבול, והם משוכנעים שכל מילה שהם אומרים בעניין הזה היא אמת לאמיתה, חצובה מפי הגבורה והיוצרת שלנו, שקודם לכן היצירה בערה כאש בעצמותיה והיא לא יכלה להכיל אותה עד כי נתנה לה ביטוי במילים, היא כעת רוח נמוכה.

 

מי מרכך את מי?

ואז היא אומרת לעצמה: אני צריכה לרכך את המסר. אי אפשר להיות כל כך בוטה. אנשים לא יכולים לעמוד בזה. הם ידחו אותי, יגלגלו אותי מכל המדרגות, יורידו אותי מהבמה. לא יניחו לי לעלות על במה מול קהל. נכון לי יותר להיות קלה עם אנשים. נכון לי יותר לרכך את המסר!".

נכון לך? או נכון לשררה אשר במוקדי הכוח?

הנה מדוע התרבות שלנו כל כך עלובה. כי דיכוי נמשך - משפיע.

 

מה לעשות? שואלת יוצרת

יש שתי אפשרויות ידועות:

1. הדרך המקובלת. להמשיך וליצור יצירות מרוככות, נעימות למגע. לאחר זמן מה גם את תהיי משוכנעת שהן מצוינות ואפילו בוטות. זהו תהליך שכנוע עצמי, לא כואב, נסבל ומבחינה כלכלית הוא עשוי להיות לפעמים מתגמל.

2. זו כביכול הדרך הקשה, אבל היא קלה יותר מהדרך המקובלת, אם מאמינים בה. היא דורשת חשיבה חדשה, מצע אידיאולוגי מגובש ותמיכה של חבר או חברה. היוצרים מנתקים עצמם מעטיני השלטון, ניתוק פיזי. ניתוק כלכלי, ניתוק נפשי ותרבותי ויוצרים באופן ממשי. זו הדרך ליצירה חופשית, בגבולות רחבים הרבה יותר של ביטוי, היא נדירה, בכל פעם היא חד פעמית, מעוררת, מתקנת עולם ולפעמים גם מעוררת השראה אצל יוצרים אחרים וזה בהחלט לא מובן מאליו. זהו קסם היצירה הממשית.

 

אבל, מקשה היוצרת, הרי אנחנו כולנו קשורים בחבל הטבור שלנו אל משרד תרבות זה או אחר, אל מוקד כוח זה או אחר ולא יכולים לראות עצמנו מנותקים מהם.

 

אכן. זו צרה שנובעת מהרגלי חשיבה שהוקנו לנו במהלך הזמן. אם כן, לפחות עד שהניתוק יהיה אפשרי או עד שנחליף את השלטון, יש ללמד את עצמנו לדעת שתמיכתו של מוקד כוח היא רק אופציה אחת ויש אחרות. אחת מהן היא המגמה שהתחיל בה תאטרון החדר לפני שני דורות ועכשיו היא זרם בתרבות שיכול להיות קואליציוני או אופוזיציוני: להיות תאטרון חדר. פשוט.

 

שנה טובה!

שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 9 . 29