תופעה תרבותית אידיוטית מרכזית: הספוילר!
קבלו אותו! מלך התרבות של האידיוטים!
כידוע בציבור, ספוילר זה לגלות את הסוף של הסיפור למי שלא קרא אותו עדיין.
בעולמם של אידיוטים מקובל לא לגלות את הסוף של הסיפור! לא לגלות את הסיפור בכלל! רק את ההתחלה שלו. מי שלא נוהג כך ומגלה את הסוף של הסיפור מסכן את חייו או לפחות את שלומו ורווחתו. מדוע?
כי הסיפור הוא כל מה שיש להם לאידיוטים. ביצירות התרבות שלהם אין ערכי מוסר או תובנות חשובות על מצבו של האדם, אין תיאורים המרנינים את הלב או סתם מרגשים. יש רק סיפור אידיוטי לאידיוטים והכי מעניין הוא שהאידיוטים בוחרים בסיפור המסוים לא בגלל שהם לא יודעים את הסוף שלו אלא בגלל שהם יודעים את הסוף שלו והם אוהבים את הסוף הזה. אם לרגע היו חושדים שהם לא אוהבים את הסוף של את הסיפור הזה, הם לא היו בוחרים בו מלכתחילה.
פעם אפשר היה לקרוא את "הר הקסמים" או את "המלט" בלי קשר לכך שידעת את הסוף של הסיפור או לא ידעת ואפילו ידעת, הטקסט עצמו הוא חוויה נמשכת מקריאה לקריאה. היום הטקסט לא חשוב. היום טקסט זה אליטיזם! ובתור שכזה דינו שריפה והגליה לארץ רחוקה. היום הסיפור חשוב.
וכך אנו באים אל המטרה המרכזית. אידיוטים נהנים מכל עולמות הטמטום:
מצד אחד, הם לא רוצים לדעת את הסוף של הסיפור, אבל מצד שני, הם יודעים את הסוף של הסיפור בסבירות מתקבלת על הדעת והם יודעים אם הוא "סוף טוב" או "סוף רע" כי זה שמספר להם את הסיפור, הוא כבר בתחילת הסיפור וגם לאורכו, נותן להם רמזים שאידיוטים מסוגלים להבין, שמלמדים אותם שהסיפור הזה הוא בשבילם, כלומר, יש לו סוף טוב, וזו כל תורת הסיפור לאידיוטים על רגל אחת:
הסיפור פשוט. הדיאלוגים קצרים. אין מונולוגים. אין תיאורי מקום וזמן ארוכים, אלא רק מה שנחוץ כדי להבין את הסיפור וזו כל התורה כולה על רגל אחת עייפה ועכשיו אידיוטים, אפשר לחזור ולעמוד על שתי רגליים.
ויש גם צד שלישי: הם לא רוצים לקבל יותר ממה שהם מקבלים: רק את הסיפור. יותר מזה אידיוטים לא מסוגלים להשיג. המאה הזאת היא המאה של האידיוטים.
(אמיר אוריין)
