האיגרת השבועית

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

"אנשים מגיעים לסוף חייהם ומגלים שהם לא באמת חיו" - משפט בנלי. לאחרונה שמעתי אותו באינטרנט. שם יש כל מיני משפטים. טובים ורעים. חכמים וטיפשיים. זה משפט לא נכון. רע. מטעה. מה שכביכול גילו אנשים אלו אינו תגלית אלא מפלה של רגע שתלויה במצב הפסיכו-פיזי, במזג האוויר, בגירוי חיצוני חולף כי מישהו שאמר משהו שגרם לדיכאון או משהו בתוכי העלה מתוך הזיכרון, רגע של כישלון. דברים חולפים. לא אמת מחייבת, אלא שקר דמגוגי נורא ואיום. מכאן והלאה פתוחה הדרך לדיכאון או לתסכול. כדי להתגבר על מצב נורא כזה, דרוש רק לסובב מתג תודעתי.

כל מה שעלינו לעשות הוא רק להביט אחורה בזמן ולציין לעצמנו – וגם לאחרים שמוכנים לשמוע, או לרשום את הדברים כתזכורת לעצמנו ביומן – את אחד מהדברים היפים, או הטובים שעשינו, או דבר טוב או משמעותי אחד לרגע אחד לפחות בחיינו. דבר אחד מספיק. לא תמיד קל להיזכר. אבל זה לא קורה בגללנו, אלא בגלל הקולות האחרים שאינם שלנו באמת, שחוסמים את הדרך לגאולה. החיים האלה הם עכשיו שלנו ואפשר להיזכר. אם לא עכשיו, בעוד רגע. אפשר לעשות זאת בכל רגע שנהיה מוכנים לכך.  

אפשר עכשיו. אפשר אחר כך.

כי עשינו דברים טובים רבים. יש רק לנקוב בשמם ולזכור אותם לרגע.

לא מבקש מכם לקפוץ מהמיטה או מהמושב או מכל מקום אחר שבו אתם נמצאים עכשיו ולרוץ ולהגשים את עצמכם. מדוע? בגלל שתי סיבות:

הסיבה האחת היא שכבר עשיתם זאת. כבר הגשמתם לפחות משאלה אחת. אתם רק צריכים להעלות מהזיכרון שעשיתם דבר אחד טוב בחייכם. זה מספיק לרגע זה.

הסיבה השנייה היא בגלל שפשוט לא תקפצו מהמיטה או מהמושב שלכם ולא תלכו להגשים את עצמכם רק בגלל שאמרתי לכם לעשות זאת, כידוע, זו מין תכונה אנושית שטבועה בנו. אנחנו לא אוהבים לעשות דברים שאמרנו לנו לעשות רק בגלל שאמרו לנו לעשות אותם. לא באתי להקפיץ אף אחד ממקומו. לא לשכנע אף אחד.

באתי לספר. להזכיר.

להזכיר דבר שאנחנו יודעים אבל לא ממש זוכרים ברגע של שעמום או מצוקה: אנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. אנחנו הרבה יותר טובים ממה שאומרים עלינו ולנו.

אומרים לנו:

לכו! קומו! תעשו! תקפצו! תתחרו זה בזה! תנצחו זה את זה! תשיגו! תשיגו עוד!...

לא! לא צריך. ממש לא צריך. אלו אינם הקולות שלנו. אלו קולות של אחרים.

על כן, לפחות נעשה הפסקה קלה במרוץ הרדיפות חסר תכלית הזה. הזיזו את הקולות האחרים הצידה ולרגע אחד שימו מבטכם בנקודה אחת לפניכם והיזכרו. עשיתי דברים רבים וטובים בחיי והנה אחד מהם. זה עשוי להוביל אותי למעשה טוב נוסף. זו המשמעות הפשוטה והנשגבה של תיקון.

שיהיו לנו ימים טובים, אמן.

בפעם הבאה עלינו לטובה: להמציא דבר טוב...

שנה טובה!

שלכם באהבה,

אמיר

נורה ילדה מיוחדת. כתבה וביימה: מירה אלפרן. שחקנית: רחלי מנדלסון. "מונודיא 2008". צולם על גג החדר הישן.

(אמש הלך לעולמו גלעד עברון, מחזאי ותסריטאי ייחודי. שמעון לוי כותב עליו.

הדברים מבוססים בחלקם על ראיונות בעל-פה ובכתב עם גלעד עברון)

לא די לקרוא את מחזותיו, צריך לשמוע אותם ולראותם מבוצעים. חוויות התיאטרון הראשונות של גלעד היו שמיעתיות. כילד הוא שמע הקלטות בבית אביו והתרשם מהנסיכה האמריקאית של נסים אלוני, ונשבה בקסם השפה, מתיאטרון שנשמע כמו מוזיקה. הוא למד אמנות פלסטית ולא תיאטרון, ועולם הדימויים והתיאטרון החזותי היו קרובים לו וחשובים לא פחות מטקסטים. הוראות הבימוי במחזותיו מדויקות להפליא ותמיד סוגסטיביות. הוא התכתב עם אלוני וחנוך לוין, עם ברכט ובקט ומחזאים רבים אחרים, שאתם ניהל דיאלוג מפרה, לרוב ביקורתי, לפעמים אירוני ותמיד מרתק; ושאל למה בכלל תיאטרון? מה מיוחד בממצע הזה, שקיומו אפשרי רק על במת תיאטרון ולא בטלוויזיה, לא בקולנוע, לא בעיתונות, לא על ספת פסיכולוג.

"מכאן אני כותב", אמר גלעד, "מהאלימות הזאת שכאן אני כותב. נפגעתי ממנה ואני מנסה להתגונן מפניה". החוויה הישראלית שלו, מעבר למשפחה ולחברים, מורכבת מגודש התרחשויות היוצרות "רעשים". מסך של רעשים - אינטנסיביות, התלהמות, כיבוש אכזרי, מניפולאציות, התלהבות, דיכוי, תקוות, צדקנות, חיי בועה. הכול כאן נחווה כרעש. התיאטרון של גלעד אינו עיתונות, כי תיאטרון אינו צריך לאשר את המציאות אלא להציב אלטרנטיבה. להתנגד לרעש הזה, שאינו מאפשר לחשוב או להרגיש. הוא שאל איך אפשר להישאר אנושי ברעש הזה.

יהוא של גלעד  עברון מעצב את אחד הגנרלים הקשוחים אבל ישרי דרך, חמוצי דם וזכי עיניים שהיו נושא למחזות רבים. גם מקבת היה פעם בחור וטוב לנשק. ריצ'רד השלישי למד דבר או שניים מיהוא, וגלעד למד מהתנ"ך, משקספיר ומכריסטופר מארלו. תאוות השררה והכוח לעולם אינה רחוקה מדי ממי שעוסקים "באופן מקצועי" במלחמות, אפילו מלחמות "אין ברירה". תחילה הדם מרתיע, אחר כך מתרגלים ולקראת הסוף צמאים לעוד.

בעין לטושה (2007) איש בחשיכה גמורה מנסה להבין מדוע נעצר. הדיאלוג היחיד שלו מתנהל עם קרן אור המופיעה לפעמים ומרמזת שמישהו מתבונן בו. מאחורי קרן האור אין עין אנושית, רק מכונה שרירותית. האסיר (על פי מאסרו של עומרי עברון, בנו של גלעד, שסרב לשרת בצבא כיבוש) נשפט ונכלא חודש בצינוק. מצלמה עקבה אחריו במשך 24 שעות. נמנעה ממנו הזכות לקרוא, פרט לכתבי קודש.

גלעד  מפנה את המבט מהדובר הבימתי אל המדובר, מהנראה על הבמה לדרך שהוא נראה, מחדד לנו את התבונה, את הדמיון ואת הרגישויות לאירוע הבימתי. "כדי להיות אמן אתה מוכרח לנסח את שפתך. ניסוח שפה פירושו – מה יש לך לומר על דברים. לא רק הצגתם זה ליד זה, גם לא תיאורם המדויק - שאינו אפשרי כמובן - אלא טענתך לגביהם". "מאיפה אתה שר?". שואל בעל המועדון בשמים את הילד, אחוז התפעלות משירתו: "אני לא יודע.... מכאן". מסמן הילד על בטנו ולא על לבו.

יוליסס על בקבוקים הוא אחד המחזות המעמיקים שנכתבו – והוצגו – על הכיבוש. המחזה נפתח באירוניה, מפי דובר הנמצא בחשיכה: "בגלל שהוא כל כך אנושי. בגלל האנושיות שלו, בחרנו בו...". אחרי מותו ללא עת של גלעד, איש יקר ואהוב, חכם, נועז ומחזאי נפלא שיחסר לנו מאוד, הדברים חלים עליו, ללא אירוניה. 

(שמעון לוי)

תופעה תרבותית אידיוטית מרכזית: הספוילר!
קבלו אותו! מלך התרבות של האידיוטים!

כידוע בציבור, ספוילר זה לגלות את הסוף של הסיפור למי שלא קרא אותו עדיין.

בעולמם של אידיוטים מקובל לא לגלות את הסוף של הסיפור! לא לגלות את הסיפור בכלל! רק את ההתחלה שלו. מי שלא נוהג כך ומגלה את הסוף של הסיפור מסכן את חייו או לפחות את שלומו ורווחתו. מדוע?

כי הסיפור הוא כל מה שיש להם לאידיוטים. ביצירות התרבות שלהם אין ערכי מוסר או תובנות חשובות על מצבו של האדם, אין תיאורים המרנינים את הלב או סתם מרגשים. יש רק סיפור אידיוטי לאידיוטים והכי מעניין הוא שהאידיוטים בוחרים בסיפור המסוים לא בגלל שהם לא יודעים את הסוף שלו אלא בגלל שהם יודעים את הסוף שלו והם אוהבים את הסוף הזה. אם לרגע היו חושדים שהם לא אוהבים את הסוף של את הסיפור הזה, הם לא היו בוחרים בו מלכתחילה.

פעם אפשר היה לקרוא את "הר הקסמים" או את "המלט" בלי קשר לכך שידעת את הסוף של הסיפור או לא ידעת ואפילו ידעת, הטקסט עצמו הוא חוויה נמשכת מקריאה לקריאה. היום הטקסט לא חשוב. היום טקסט זה אליטיזם! ובתור שכזה דינו שריפה והגליה לארץ רחוקה. היום הסיפור חשוב.

וכך אנו באים אל המטרה המרכזית. אידיוטים נהנים מכל עולמות הטמטום:

מצד אחד, הם לא רוצים לדעת את הסוף של הסיפור, אבל מצד שני, הם יודעים את הסוף של הסיפור בסבירות מתקבלת על הדעת והם יודעים אם הוא "סוף טוב" או "סוף רע" כי זה שמספר להם את הסיפור, הוא כבר בתחילת הסיפור וגם לאורכו, נותן להם רמזים שאידיוטים מסוגלים להבין, שמלמדים אותם שהסיפור הזה הוא בשבילם, כלומר, יש לו סוף טוב, וזו כל תורת הסיפור לאידיוטים על רגל אחת:

הסיפור פשוט. הדיאלוגים קצרים. אין מונולוגים. אין תיאורי מקום וזמן ארוכים, אלא רק מה שנחוץ כדי להבין את הסיפור וזו כל התורה כולה על רגל אחת עייפה ועכשיו אידיוטים, אפשר לחזור ולעמוד על שתי רגליים.

ויש גם צד שלישי: הם לא רוצים לקבל יותר ממה שהם מקבלים: רק את הסיפור. יותר מזה אידיוטים לא מסוגלים להשיג. המאה הזאת היא המאה של האידיוטים.

(אמיר אוריין)

אולי יש פה משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

נו-אקסיט – חוזרת!

(צילום: אמיר אוריין)

קלסיקה של תיאטרון החדר!

הוצגה שנים רבות בעבר - חוזרת לחדר בגרסה חדשה!

שתי נשים וגבר נכנסים לגיהינום משולש, לעשות את חשבון הנפש שלהם.

דרמה בעוצמה נדירה.

בעקבות ז'אן פול סרטר.

גרסה עברית ועיבוד: אמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל.

משתתפים: אבי גיבסון בר-אל, לאנא פאהום, ענבר קרסל.

בתפקיד המארחת: דורית אבנט.

(מידע על הגרסה הקודמת)

40 ₪ כולל שתיה וכדורי שוקולד.

יום ג', 15.11.2016, בשעה 20:30, בחדר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 054-524-2461

המשרתים

(צילום: יח"צ)

"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה", דנה שוכמכר, 06.12.2015).

בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום.

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: "אורתו-דה" - מנהל אמנותי ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה ומתוקים

יום ו', 18.11.2016, בשעה 10:30 בחדר

טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

(צילום: ירון פרידמן)

דלת פתוחה ליוצרים ולכל אחד ואחת.
פגישה דו-שבועית נינוחה עם קבלת שבת

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק קטעים חדשים שלהם

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.
20 שח לכיסוי הוצאות, כולל כיבוד.
טל': 03-5171818, 052-340-1478

הפגישה הבאה:

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

יום ו', 28.10.2016, בשעה 16:00

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

בין הכיסאות

(צילום: יח"צ)

מופע תיאטרון-תנועה פואטי

נשים על הקצה – מעבר למקובל והאפשרי

שש יוצרות בקטעים של טקסט שירי, תנועה, שירה ומחול בוטו.

היוצרות המשתתפות: נעמי בראלי, אור זיגלבאום, זהבה מנולי, יעל כספי-בלטש, נטע עזצדוק, אסנת ראם.

יעוץ אמנותי:  אמיר אוריין - תיאטרון החדר

תאטרון החדר, מוצ"ש, 12.11.2016, בשעה 20:30, בחדר.

טל': אסנת, 052-323-0588. זהבה: 052-385-1527

אלזה לסקר-שילר: עיר של חלום

בעריכת מוטי סנדק, הוצאת סמטאות. ערב השקת הספר. משתתפים:

מוטי סנדק | המסע בעקבות אלזה ויצירותיה הבימתיות.

גד קינר | בין גיא בן-הינום לגיהינום: שירה והיסטוריה במחזה "אניואני".

גלילי שחר | הלילה הארוך וחיי הברואים.

עמינדב דיקמן / אברהם סוצקובר | הומאז' לאלזה לסקר-שילר.

קריאה ממחזות אלזה לסקר-שילר: שלום שמואלוב, לוסי דובינצ'יק.

הנחייה: ענבל בראל.

יום ה', 10.11.2016, בית ביאליק, רח' ביאליק 22, ת"א.

19:00 פתיחת קופות / 20:00 תחילת הערב. 30 ₪

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים חינם (מכיל כמאה מונולוגים נפוצים): (הדוא"ל שלנו)