(אמש הלך לעולמו גלעד עברון, מחזאי ותסריטאי ייחודי. שמעון לוי כותב עליו.

הדברים מבוססים בחלקם על ראיונות בעל-פה ובכתב עם גלעד עברון)

לא די לקרוא את מחזותיו, צריך לשמוע אותם ולראותם מבוצעים. חוויות התיאטרון הראשונות של גלעד היו שמיעתיות. כילד הוא שמע הקלטות בבית אביו והתרשם מהנסיכה האמריקאית של נסים אלוני, ונשבה בקסם השפה, מתיאטרון שנשמע כמו מוזיקה. הוא למד אמנות פלסטית ולא תיאטרון, ועולם הדימויים והתיאטרון החזותי היו קרובים לו וחשובים לא פחות מטקסטים. הוראות הבימוי במחזותיו מדויקות להפליא ותמיד סוגסטיביות. הוא התכתב עם אלוני וחנוך לוין, עם ברכט ובקט ומחזאים רבים אחרים, שאתם ניהל דיאלוג מפרה, לרוב ביקורתי, לפעמים אירוני ותמיד מרתק; ושאל למה בכלל תיאטרון? מה מיוחד בממצע הזה, שקיומו אפשרי רק על במת תיאטרון ולא בטלוויזיה, לא בקולנוע, לא בעיתונות, לא על ספת פסיכולוג.

"מכאן אני כותב", אמר גלעד, "מהאלימות הזאת שכאן אני כותב. נפגעתי ממנה ואני מנסה להתגונן מפניה". החוויה הישראלית שלו, מעבר למשפחה ולחברים, מורכבת מגודש התרחשויות היוצרות "רעשים". מסך של רעשים - אינטנסיביות, התלהמות, כיבוש אכזרי, מניפולאציות, התלהבות, דיכוי, תקוות, צדקנות, חיי בועה. הכול כאן נחווה כרעש. התיאטרון של גלעד אינו עיתונות, כי תיאטרון אינו צריך לאשר את המציאות אלא להציב אלטרנטיבה. להתנגד לרעש הזה, שאינו מאפשר לחשוב או להרגיש. הוא שאל איך אפשר להישאר אנושי ברעש הזה.

יהוא של גלעד  עברון מעצב את אחד הגנרלים הקשוחים אבל ישרי דרך, חמוצי דם וזכי עיניים שהיו נושא למחזות רבים. גם מקבת היה פעם בחור וטוב לנשק. ריצ'רד השלישי למד דבר או שניים מיהוא, וגלעד למד מהתנ"ך, משקספיר ומכריסטופר מארלו. תאוות השררה והכוח לעולם אינה רחוקה מדי ממי שעוסקים "באופן מקצועי" במלחמות, אפילו מלחמות "אין ברירה". תחילה הדם מרתיע, אחר כך מתרגלים ולקראת הסוף צמאים לעוד.

בעין לטושה (2007) איש בחשיכה גמורה מנסה להבין מדוע נעצר. הדיאלוג היחיד שלו מתנהל עם קרן אור המופיעה לפעמים ומרמזת שמישהו מתבונן בו. מאחורי קרן האור אין עין אנושית, רק מכונה שרירותית. האסיר (על פי מאסרו של עומרי עברון, בנו של גלעד, שסרב לשרת בצבא כיבוש) נשפט ונכלא חודש בצינוק. מצלמה עקבה אחריו במשך 24 שעות. נמנעה ממנו הזכות לקרוא, פרט לכתבי קודש.

גלעד  מפנה את המבט מהדובר הבימתי אל המדובר, מהנראה על הבמה לדרך שהוא נראה, מחדד לנו את התבונה, את הדמיון ואת הרגישויות לאירוע הבימתי. "כדי להיות אמן אתה מוכרח לנסח את שפתך. ניסוח שפה פירושו – מה יש לך לומר על דברים. לא רק הצגתם זה ליד זה, גם לא תיאורם המדויק - שאינו אפשרי כמובן - אלא טענתך לגביהם". "מאיפה אתה שר?". שואל בעל המועדון בשמים את הילד, אחוז התפעלות משירתו: "אני לא יודע.... מכאן". מסמן הילד על בטנו ולא על לבו.

יוליסס על בקבוקים הוא אחד המחזות המעמיקים שנכתבו – והוצגו – על הכיבוש. המחזה נפתח באירוניה, מפי דובר הנמצא בחשיכה: "בגלל שהוא כל כך אנושי. בגלל האנושיות שלו, בחרנו בו...". אחרי מותו ללא עת של גלעד, איש יקר ואהוב, חכם, נועז ומחזאי נפלא שיחסר לנו מאוד, הדברים חלים עליו, ללא אירוניה. 

(שמעון לוי)