(מונולוג בהשראת ההצגה "מילות מפתח" בתיאטרון הסמטה, 18.11.2010)

אימא כעסה מאוד כי שכחתי איך לכתוב ולדבר נכון,

אבל אמרתי לה שאין לי ברירה, זה במקום בקבוק תבערה.

אראה לכולם כמה אני מטומטמת וישימו אותי בצד,

ואז תבוא פצצה ותפוצץ את כל האינטליגנטים ואותי לא.

החיים האלה לא ייגעו בי, אגיד שאני מתקתקת ותיכף יהיה פה אסון

ושאם ייגעו בי יקבלו חזרה פי חמש מאות אלף.

טוב! רק אל תזוזי ואל תפתחי את הפה!

את אומרת טעויות וזה מזיק לנו, לא ניגע בך, יש מספיק אחרים.

טנק המרכבה לא עלה עליי... שום טנק לא יעלה עליי!

אני יודעת לשרוד, לעשות שטויות כשצריך,

אל תדאגי אימא, אני לא באמת מטומטמת,

לפחות לא נראה לי. לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים!

עכשיו צריך לשבת לאכול

בסכין ובמזלג, ולא לזרוק אוכל על אף אחד.

הברבריות של הבריות מחליאה אותי!

עדיף להיות טיפשה ואז שוב יוציאו אותי מהתור.

צריך רק לשנן את ההמנון, מאוד פשוט, אפילו אני יכולה,

אז מה אם שוב יצאה לי טעות?

לא צריך להיות כאלה נוקשים.

מה אין לי עוד פעם אפשרות לנסות? ואם אשים מסקרה?

וליפסטיק אדום? אה! מעולה הבנתי!