הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

הפגיעה הרגשית נתפסת בעיני רבים כצורה של חבלה הגורמת נזק. בשם הפגיעה הרגשית בני אדם מגיבים באופן רגשי ואינטלקטואלי, מחוקקים חוקים, משחררים אלימות, יוצאים למלחמות, מוכנים למות בשמה.

 

האם ניתן לסווג פגיעה רגשית כחוויה אישית מידית אותנטית, או כהיסטוריה? כלומר, האם זוהי תגובה ראשונית או מותנית בידע אישי, חברתי, שבטי, לאומי, דתי?

אומרים כי מילים עשויות לעורר עונג או לגרום לסבל, אבל האם מילים יכולות להרוג? מי שבוחר להניח לסבל לשלוט במעשיו, עלול לחשוב כך.

 

אנו מגדירים אותנטי כדבר ראשוני, חד-פעמי ובלתי ניתן לשחזור. גם כך יש להיות מודע ליחסי הגומלין שבין האותנטי לבין ההיסטורי, כמו גם ליחסי הגומלין שבין הרגש למחשבה. יכולים לטעון כי כל אותנטי הוא לפחות מעט היסטורי, וכל תופעה רגשית יכולה להיות גם מחשבתית, אבל כאמור, לצורך הדיון במה שמכונה "פגיעה רגשית" נוכל לומר כי תגובה אותנטית איננה ניתנת לקביעה מראש. אם אני יודע מראש ש"הערב אפגע רגשית מהתנהגותו של בן זוגי על הבמה" - הרי שבזאת קבעתי כי תגובתי לא תהיה אותנטית, אלא היסטורית.

 

היסטוריה אפשר לקבוע מראש. חוויה אישית מידית אותנטית - אי אפשר! אולי מבחינת התוצאה ההבדל לא יהיה רב. עוצמת התגובה החיצונית יכולה להיות שווה לתגובה ההיסטורית, ולתגובה המידית האותנטית. עם זאת, קיים הבדל: התגובה ההיסטורית מעוצבת במחשבה, וזו המידית והאותנטית מושפעת בעיקר מתחומי התחושה והרגש.

במקרה מסוים פרסם במאי פגוע, מעל דפי עיתון, מכתב ארוך ובוטה למבקר תיאטרון, שבו האשימו בכל חוליי התרבות המקומית, בגוף ובנפש. לאחר מכן העיד אותו במאי: "באופן עקרוני אני מכבד את מוסד הביקורת, אבל באופן אישי הביקורת שלו פגעה בי, ורציתי לנקום בו ולהשפיל אותו!"

 

המכתב, שעל פניו יכול היה לפגוע, ואפילו להוות עילה לתביעת-דיבה, גרם למבקר להגיב בפליאה, ועל פי עדותו המכתב אף החניף לו: "כיצד זה במאי טרוד בענייניו כמוהו, טורח ומייחד מזמנו היקר לכתיבת המכתב?"

 

המבקר התעלם, ביודעין או שלא ביודעין, מההשפעה הרגשית שיכולה להיות לביקורת על המבוקר, ואילו הבמאי מצדו, ביקש ליצור אצל המבקר את אותה תבנית תגובה שנוצרה אצלו - תבנית הפגיעה הרגשית האותנטית, אבל הוא לא יכול הי להבטיח שאכן תתקיים אצל המבקר הפגיעה הרגשית, וודאי לא לנבא זאת מראש!

 

איננו יכולים לקבוע מראש, כי בכל פעם שנפגוש בתופעה אחת מסוימת - ניפגע באופן רגשי-מידי. האם אמירה זו: "בכל פעם שאני רואה את צלב הקרס, אני נפגע רגשית!", יכולה להיות נכונה בכל מקרה? לא. מה שעשוי לקרות הוא, שלפעמים יתעורר הרגש - כעס, סלידה, שנאה או כל רגש אחר, ולפעמים תתעורר המחשבה שצלב הקרס הוא סמל מתועב, בגלל שהוא מתקשר למטען חוויות מסוים מאד לבני תרבות המערב במאה העשרים.

 

פועל יוצא מכך הוא העיקרון, שפגיעה רגשית איננה ניתנת לשקילה ולמדידה, ואף לא להשוואה או לכימות. הפגיעה הרגשית של אדם אינה יכולה להיות ברת השוואה לפגיעה הרגשית של זולתו. פגיעה רגשית גם איננה ניתנת להעברה אל הזולת ולא לשמש כעילה לפגיעה בזולת.

 

יוצא הדופן היחידי לכלל זה הוא תחום האירוע האמנותי. בתחום זה שמורה לכל יוצר או קהל הזכות לפגוע ולהיפגע רגשית, שהרי זהו תחום מוגן, שיש לפעול בו מתוך שמירה קפדנית על שלומו ורווחתו של הזולת, והוא תחום הפנטזיה האנושית, שגבולותיו בנפש רחבים מאד.

 

(אמיר אוריין, ספר המעגל הפתוח, ע' 38-39, בגרסה החדשה)

 

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 11 . 10