הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

המייל שלי מוצף בהצעות בסגנון של פתרונות קלים לחיים קשים והשבוע קיבלתי את ההודעה: "איך לא להיפגע מביקורת ולקבל אותה כמתנה יקרת ערך". נו, באמת. הפעם הגזמתם.

 

אין לי דבר נגד מתקני עולם ומורי דרך למיניהם. להפך, טוב שיש מי שעושים לתיקון ואפילו אם הוא תיקון עצמי תוך התעלמות מופגנת מהעולם סביב והרי זה רוב מניינה של קבוצה הולכת ומתרחבת של מטפלים שעוסקים בתיקון עצמי בדלני. איני מבקר אף איש ואישה. יהי חלקם בין צדיקי הדור – אם אמנם הם כאלה.

 

אני בא מעולם הבמה. במה היא משל לחיים. מיקרו קוסמוס המלמד על המקרו, על היקום.  שנים רבות עקבתי מתוך הקהל אחר תגובות המופיעים על הבמה ומעל לבמה עקבתי אחר תגובות קהל.

 

ואז, פתאום גיליתי - וזה תמיד קורה פתאום - אחרי שנים של התבוננות, שאכן יש פתרונות קלים לחיים קשים וברגע הראשון הם נראים נפלאים מבינת אנוש. אך אללי! אבוי! שוד ושבר ומכה טרייה! – הם קצרי טווח ולאחר שפגה השפעתם מה עושים? מפעילים אותם שוב? לא, עכשיו הם כבר נראים מיושנים, אזל מהם כוח החיים והפתרונות הקלים לחיים קשים כבר לא קלים אבל החיים עדיין קשים. ואז שוב רצים אל הגורו המתאים ותמיד יש לו פתרון קל חדש ומפתחים תלות כמו בסמים קשים.

 

"תלמידים, ביקורת!!!" הייתה נוהגת לומר מורה מיתולוגית למשחק לאחר שתלמיד סיים לבצע את הקטע שלו ואז בטנו של אותו תלמיד הייתה מתכווצת והוא יודע שבעוד רגע החברים הטובים שלו בקבוצה יחתכו אותו לחתיכות ובאופן אוטומטי הוא מפעיל את חומת המגן הרגשית, שמפעיל כל בן ובת אנוש כאמצעי לקדם את המכות הצפויות על הנפש הרוטטת. הוא יודע שהוא הולך להיפגע ומשתדל לעטות על פניו ארשת קשוחה, אדישה וקשובה.

 

יש מחיר לחומת המגן הרגשית. היא פועלת בשני הכיוונים: מצד אחד, היא מורידה במעט את עצמת הפגיעה הרגשית אבל חווית הפגיעה חודרת פנימה בכל מקרה. מצד שני, היא מעכבת ביטויים רגשיים יצירתיים ומורידה את עצמתם. במילים אחרות: חומת מגן רגשית מסרסת יצירתיות.

 

כולם נפגעים מביקורת, תמיד, בכל מקרה, באופן מודע או באופן מוכחש, מודחק, נדחק פנימה, נפגעים, תמיד. מי שטוען אחרת, אולי עדיין לא מודע לקיומה של הפגיעה ואז הוא פתאום נעשה חולה. שפעת? שואלים אותו. לא, הוא אומר, רק הצטננות.

 

ביקורת לעולם אינה מתנה יקרת ערך. היא תמיד פגיעה רגשית. במקרה הטוב היא חומר למחשבה קשה ומייסרת. במקרה הרע היא פגיעה רגשית מיותרת, חסרת שחר ולהתקומם נגדה עלול להיחשב כהתנהגות לא נאותה בחברה הגונה. מה עושים מורי הלכה קלאסיים? תופים בבקשה ואם אפשר גם חצוצרות!

 

והנה עולה אל הבמה מורה ההלכה הנערץ ומדבר. הוא אומר לך לעשות סיבוב בתודעה ולשכנע את עצמך שהביקורת היא מתנה יקרת ערך. כמה פשוט וקל. כי אם לא היה פשוט וקל, לא היו מקשיבים לו. הופ! והפגיעה נעלמת ומתנה יקרת ערך מופיעה!

 

אבל הפגיעה לא נעלמת. היא עדיין שם. מוכחשת, מודחקת ופתאום, ביום קודר אחד או בלילה אפל אחד, היא מתפוצצת. מה עושים? ועכשיו בלי תופים בבקשה.

 

פגיעה רגשית מחייבת אותנו להיות מודעים לעצם קיומה. אחר כך מוכרחים לתת לה ביטוי באופן ישיר ובתנאים מוגנים, בתחום שיוגדר לצורך העניין כתחום אירוע אמנותי, בנוכחות קהל אוהד או בדלת אמותיו של הנפגע ובלי קהל ואז אפשר לשיר אותה, לרקוד אותה, לדבר אותה, לשחק אותה, לצייר, לכתוב.

ליצור.

 

שלכם באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 11 . 24