יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

היא נכנסת אל החדר, מכונסת בעצמה.

אני שואל אותה מה קורה.

- הכול בסדר... על הפנים. בחיים שלי לא היה לי רגע אחד של אושר.

- מה עשית היום?

- קמתי שפוכה. נסעתי לעבודה. היה יום דפוק.

- איך נסעת לעבודה?

- מה איך? באוטובוס.

- מה עשית באוטובוס?

- מה כבר אפשר לעשות באוטובוס? ישבתי. משעמם. התנמנמתי. חשבתי.

- על מה חשבת?

- על כל מיני דברים.

- דבר אחד שחשבת עליו?

- בחור אחד.

- אני משער שהמחשבה על הבחור הייתה נעימה.

- מה שייך נעים או לא נעים? (שתיקה) הוא נחמד.

- ואפשר לומר שזה היה רגע אחד של אושר?

- אושר?!

- כן.

- (שתיקה) אולי... כן... אפשר לומר.

היא מחייכת לרגע.

אנחנו מיטיבים לזהות בחיינו, כל רגע של דיכוי וסבל, אבל מקלים ראש, ברגעים של אושר ועונג. יש האומרים בספקנות: היה לי נעים - אז מה, זה האושר?

כן. גם זה אושר.

עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב שאפילו רגע אחד של אושר הוא נצח ורגעים אלו רבים יותר ממה שניתן לשער.

לא בשמיים הוא. הוא כאן. בתוכנו. אפשר לזהות אותו. אפשר להגדיר אותו ולחוות אותו במלואו.

חיינו היו יכולים להיות מלאים יותר, עשירים יותר ויצירתיים יותר, אם היינו מיטיבים להבחין בין סבל לבין אושר, מיטיבים להגדיר כל אחד מהם בפני עצמו, נותנים ביטוי לסבל, וחווים את האושר במלואו.

שלכם באהבה,

אמיר